13. את תביעת העובדים לדמי חגים בית הדין דחה. בית הדין ציין כי העובדים היו עובדים שעתיים, שלטענתם עבדו בימי חגם. משלא נפגעה הכנסתם עקב ימי החג, קבע בית הדין כי הם אינם זכאים לפיצוי. נציין במאמר מוסגר, כי מטעמים שאינם ברורים לנו צוין בפסיקתא הנמצאת בתיק כי לעובדים נפסקו סכומים בגין דמי חגים.
14. בחלקו האחרון של פסק הדין התייחס בית הדין לעדות מר אללישוילי, חוקר פרטי שהעיד מטעם המשיבים ולדו"ח חקירה שהוגש באמצעותו, לפיו, לאחר שסיימו עבודתם אצל המשיבים, המשיכו העובדים לעבוד בשופרסל. בית הדין ציין כי אין לכך משמעות. עם זאת בית הדין מצא מקום ליתן משקל לאירוע שהתרחש במהלך שמיעת ההוכחות לפניו. כך במהלך ניהול ההוכחות מסר החוקר מר אללישוילי לבית הדין כי בעת שהעובדים שהו מחוץ לאולם במהלך שמיעת העדויות, אחד מהם "תדרך" את חבריו (עמ' 13 ש' 15). בתגובה לכך הוזמנו העובדים להיכנס לאולם בית הדין. בהמשך לאמור ציין בית הדין את הדברים הבאים:
"לא מצאנו במה או כי היה תיאום כלשהו בגרסאות העדים או להשפעה כלשהי של "תדרוך" כאמור, לכאורה. עם זאת, מוצאים אנו לציין כי התנהלות כאמור, שלא נסתרה ומשהטענה לא הוכחשה, היא פסולה וחמורה וניתן לכך ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות" (ע' 25 פסקה 3ב).
בבואו לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין פסק בית הדין האזורי כי חברת מיארה תשלם הוצאות העובדים בסך 1,000 ש"ח לכל אחד. זאת, "משנתקבלו התביעות חלקית (אך ברובן), ובשים לב להערתנו לעיל בדבר 'תדרוך' לעדויות". העובדים חויבו בתשלום 500 ש"ח כל אחד, כהוצאות משפט למר עמרם.
הערעור
עיקר טענות המערערים
15. המערערים טוענים כי "באופן שבו הועסקו" כפי שהוכח, היה על בית הדין להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר עמרם בחיוביה של חברת מיארה המצויה בבעלותו ובניהולו. לטענתם, מסקנה זו מתחייבת בין השאר מקביעת בית הדין האזורי לפיה העובדים עבדו אצל חברת מיארה עוד קודם לחודש ספטמבר 2012, כשנתיים וחמישה חודשים לפני שהחלו לקבל תלושי שכר. וכך טוענים המערערים בהודעת הערעור בקשר לאחריותו של מר עמרם:
"8. ... בית הדין יצר יצור כלאים משונה, על פיו, בתקופה ארוכה שהיא התקופה הראשונה, למרות שהמשיב 3 [מר עמרם הוא זה ששילם את השכר, פיקח, נייד הסיע וקבע הכל אודות העסקת המערערים, והוא לא הציג מסמך כי עשה זאת באמצעות חברה מסוימת, קובע בית הדין כי הוא עשה זאת באופן של העסקה ישירה וחרף אי עמידתו בכלל אחד מחוקי העבודה מוצא לנכון בית הדין הנכבד שלא להרים את מסך ההתאגדות!
9. למעשה בית הדין קמא, מקבל את טענת המערערים, כי המשיבה 1 העסיקה תקופה ארוכה ללא שנתנה תלושי שכר, ללא שהחתימה על הסכם עבודה, ללא ששילמה כל זכות סוציאלית, (בית הדין אף משית על הנתבעת 1 פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר), וחרף קו ההגנה שבו מתעלמת הנתבעת 1 מכל אחריות, וזו עולה רק במהלך הדיון, בו מעיד המשיב 3 [מר עמרם ר.ר] באופן מעורר פלצות על שוויון הנפש שבו העסיק את המערערים ולא הקפיד על אות אחת מן ההסכם בתקופה השנייה, ובוודאי שבתקופה הראשונה, בכל זאת למרות הקביעות העובדתיות האלו אשר זועקות מתוך הראיות ועדות המשיב 3 - לא מרים בית הדין את מסך ההתאגדות" (ההדגשות במקור, ר.ר.).
בסיכומים בערעור שבים המערערים ומדגישים כי בית הדין האזורי קבע כי תקופה ארוכה הם עבדו ללא תלושי שכר, ואף חברת מיארה טענה להעסקה מאוחרת מכך. על כן לדברי המערערים, "האם אין לראות בעצם הבחירה לנקוט בהגנת בדים, שקרית וחסרת תום לב, כמו גם העסקת התובעים ללא תלושי שכר במשך כשנתיים ויותר, כאחת מעילות חזקות ביותר להרמת מסך ההתאגדות?" (סעיף 4 לסיכומים בערעור).
16. המערערים טוענים, כי במקרים פחות חמורים מכך קבעו בתי הדין שבשעה שמוכח כי תאגיד פעל להונות, לקפח את העובד, ולהשתמש לרעה באישיות המשפטית של התאגיד, והעובד מועסק תוך הפרת חובת תום הלב, יש להרים את מסך ההתאגדות. לטענתם, חברת מרגו הייתה בבחינת "חברת קש" וחברת מיארה יחד איתה עשו יד אחת להונות את המערערים. בית הדין האזורי התעלם לעניין זה מן הראיות שהוצגו לו בנושא, מהן עלה שחברת מרגו אינה אלא חברת קש. היותה של חברת מרגו חברת קש תומכת לטענת המערערים בהרמת המסך, וזאת מאחר ש"אחת העילות הבסיסיות יותר להרמת מסך היא שנעשו מעשים בשם החברה כדי לקפח או להונות עובד ואלה מעשים כאלה" (פרוטוקול הדיון בערעור ע' 6 ש' 4).
17. נוסף על כך טוענים המערערים כי יש להתערב בסכום ההוצאות הנמוך שפסק בית הדין האזורי לזכותם. בית הדין נימק את שיעורו הנמוך של הסכום שפסק בשל דברי החוקר על תיאום גרסאות לכאורה ביניהם. אלא שבית הדין לא שמע את גרסת המערערים לעניין זה, ולא בדק אם יש בסיס לחשדות נגדם.
18. כאמור, במהלך הדיון בערעור הודיעה באת כוח המערערים כי המערערים מוותרים על ערעורם בעניין דמי חגים (ע' 6 לפרוטוקול הדיון בערעור).
עיקר טענות המשיבים
19. המשיבים טוענים כי הערעור סב על ממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי ואין להתערב בהם. בית הדין צדק כשקבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות ולא חייב את מר עמרם בחיובי חברת מיארה. המערערים לא הצביעו על עילה להרמת המסך ופסיקת בית הדין עולה בקנה אחד ההלכה הפסוקה. לטענת המשיבים, אין בסיס לטענת המערערים לפיה חברת מיארה הודתה בהעסקתם באופן ישיר. כמו כן צדק בית הדין כשקבע כי לא קיימת יריבות אישית ולא הוכח כי מר עמרם היה מעסיק ישיר של העובדים. גם לא הוכח שמר עמרם פעל בחוסר תום לב ומתוך כוונה להונות את המערערים, או שחברת מרגו פעלה יחד עם חברת מיארה על מנת להונות אותם. בית הדין גם צדק כשקבע כי חברת מרגו אינה חברת קש.
20. אשר לסכום ההוצאות שפסק בית הדין טוענים המשיבים, כי כלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בסכום ההוצאות שפוסקת הערכאה הדיונית. בית הדין נימק את החלטתו בעניין סכום ההוצאות בשל מעשהו החמור של המערער מר ברקת, שתדרך את חבריו המערערים שחיכו מחוץ לאולם אודות שאלות שנשאל בחקירה נגדית. לטענת המשיבים "בית הדין קמא הדגיש בפסק דינו כי תיאום הגרסאות של העדים לא נסתרה".
דיון והכרעה
21. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי, בטענות הצדדים שבערעור, ובכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי המערערים לא הניחו לפני בית הדין האזורי תשתית שיש בה כדי לבסס עילה להרמת מסך, כך שהמשיב מר עמרם יחויב אישית בחובות חברת מיארה, ועל כן דין הערעור בחלק זה שלו להידחות. אשר לערעור על סכום ההוצאות, נחה דעתנו כי יש הצדקה בנסיבות המקרה להתערב בשיעור ההוצאות כפי שקבע בית הדין האזורי. להלן נדון ראשית בנימוק הערעור המרכזי שעניינו הרמת מסך ההתאגדות, באופן שמר עמרם יחויב בחובות חברת מיארה, היא המשיבה 1.
חיובו של מר עמרם
22. בית הדין האזורי ראה את חברת מיארה כמעסיקה ישירה ב"תקופה המוקדמת" משלא הוכחה לפניו מעורבות של חברת מרגו בהתייחס לתקופה שלפני 1.9.12. כמו כן, בית הדין מצא את חברת מיארה אחראית לזכויות המערערים הנובעות מהעסקתם גם בהתייחס לתקופה שלאחר 1.9.12, מכוח היותה מזמינה ו"משתמשת" בשירותי העובדים, באמצעות חברת מרגו, וגם, משלא מצא הבדל בין התקופות השונות מבחינת דרך העסקת העובדים. מכאן חיובה של חברת מיארה בכל החיובים הקשורים בהעסקת העובדים על פני כל תקופת ההעסקה, לרבות התקופה בה הייתה לחברת מרגו מעורבות בהעסקתם. בכך למעשה קיבל בית הדין האזורי את טענות העובדים בתביעותיהם, בדבר היותה של חברת מיארה מעסיקתם על פני כל תקופת עבודתם, תוך שדחה מכל וכל את טענות חברת מיארה כי מעולם לא העסיקה את העובדים.
23. בבואו לבחון את אחריותו האישית של מר עמרם, שהוא בעלים ומנהל של חברת מיארה, בחן בית הדין את שאלת האחריות משני היבטים אפשריים. היבט אחד הוא היבט "היריבות האישית" מכוח העסקה ישירה על ידי מר עמרם עצמו, במנותק מן החברה שבבעלותו, וההיבט השני הוא היבט של הרמת מסך, משמע, החברה היא המעסיקה ובחינת החיוב האישי היא מכוח הלכות הרמת מסך. בסקירתנו את פסק הדין של בית הדין האזורי עמדנו על כך שמסקנת בית הדין האזורי הייתה כי אין לחייב את מר עמרם באופן אישי, וזאת משני ההיבטים האמורים. בית הדין קבע כי לא הוכחה יריבות אישית והעסקה ישירה של המערערים על ידי מר עמרם עצמו, וכי פעל מולם בכובעו כבעלים ומנהל החברה. לעניין הרמת המסך קבע בית הדין כי לא התקיימו העילות לכך. בקשר לאחריות האישית מכוח עילת הרמת המסך קבע בית הדין כי לא הוכח שמר עמרם פעל בחוסר תום לב או במטרה להתחמק מתשלום זכויותיהם של התובעים, כי לא הוכחו הונאה ושימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי ובהפרת זכויותיהם כשלעצמה אין די כדי לבסס הרמת המסך.
24. עיון בטענות שבערעור מעלה כי טענת המערערים כנגד פסיקת בית הדין האזורי מתמקדת בפסיקתו של בית הדין בהיבט של הרמת המסך בלבד, ואין למערערים טענה בדבר יריבות אישית עם מר עמרם במובן של היותו מעסיקם באופן אישי, במנותק מן החברה (ראו לעיל ציטוטים מהודעת הערעור ומן הסיכומים בערעור). כך גם הדגישה באת כוחם בדיון שהתקיים לפנינו בערעור כי: "אם החברה לא העסיקה אותו מי העסיק אותו. הוא עבד בשוק. לטענתי הנתונים עולים כדי הרמת מסך" (ע' 3 ש' 1). ובהמשך: "כשבעל חברה עושה בחברה מה שהוא רוצה, שנה וחצי מעסיק באמצעות הרוח, ואחרי שנה וחצי לוקח אותם תחת חסות של חברה אלמונית. אני חושבת שזה שימוש לרעה בתאגיד וזה עילה להרמת מסך" (ע' 3 ש' 18, וראו הטיעונים בשלמותם בפרוטוקול).
הנה כי כן, בהיעדר טענה למערערים בדבר יריבות אישית עם מר עמרם כמעסיקם הישיר, במנותק מהחברה, והטענה היא לאחריות מכוח עילת הרמת המסך, נבחן אם אכן הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית מספקת המבססת עילה להרמת המסך. לפני כן נעמוד בקצרה על התשתית הנורמטיבית הרלוונטית, ועל עיקרים מפסיקה מנחה בנושא.
הרמת מסך ההתאגדות
המסגרת הנורמטיבית
25. הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005. וזו לשון ההוראה:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."
בהוראת סעיף 6(א) לחוק כפי שתוקנה, צומצמו העילות להרמת המסך לעומת ההוראה בנוסחה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי מסך ההתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה (ראו בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד [פורסם בנבו] (16.2.12), להלן: פרשת העמותה לקידום הספורט, וראו הסקירה המפורטת שם).
26. בפסיקת בית דין זה נקבע, כי הכללים בדבר הרמת המסך, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה. על מעמדו המיוחד של העובד בקשר לסוגיית הרמת מסך לפי חוק החברות לפני תיקון מס' 3 לחוק החברות ואחריו, עמד בית דין זה בפסיקתו לאורך השנים, והיא אושרה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק (ראו סקירה מפורטת, תוך עמידה על ייחודיותם של יחסי העבודה מן ההיבט הזה במאמרה של הדרה בר מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי, 343, 347-346 (ברק, זמיר וליבאי עורכים, 2015)), וכן ראו בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.17)). כך בפרשת זילברשטיין, לה נדרש בית הדין עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 3 לחוק החברות, הדגיש השופט צור את הקרבה המיוחדת בין העובד למעסיק היוצרת אחריות מוגברת. וכך נקבע שם:
"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. ... העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת.
...
לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו.... " (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.02), להלן: פרשת זילברשטיין. ההדגשות שלי, ר.ר.).