ומאוחר יותר, בפרשת זוננשיין שניתן לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, שב בית הדין ועמד על עקרון תום הלב וחובת האמון המוגברת העומדים ביסוד יחסי המעסיק עם עובדיו, ועל השפעתם על פירוש הוראות החוק בדבר הרמת מסך ההתאגדות ואופן ישומן (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין – G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (1.11.11), והפסיקה המוזכרת שם, להלן: עניין זוננשיין). בפסק הדין מפי חברתי, השופטת (כתוארה אז) וירט ליבנה, עמד בית הדין על המעמד המיוחד של עובדי החברה כנושים, וקבע כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק, בין השאר, לבחון את מידת יכולתו הצפויה לעמוד בפירעון התחייבויותיו כלפי עובדיו. ככל שהפרט הפועל בשם התאגיד יודע כי קיים חשש משמעותי שהתאגיד לא יוכל לקיים את התחייבויותיו כלפי העובדים, עליו להימנע מלהעסיקם, וככל שהמשיך והעסיק את עובדיו בנסיבות מעין אלה, תקום עילה להרמת המסך.
לצד זאת, מדגישה הפסיקה במהלך השנים את כלל היסוד שבדיני החברות לפיו "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע (ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ז, 345; פרשת זילברשטיין; פרשת עמותת קידום הספורט). בהתאמה לכלל יסוד זה נקבע, לרבות בפסיקה מן הזמן האחרון, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. יפים לכאן בשינויים המחויבים הדברים מפי השופט איטח בפסק הדין בפרשת טוקו שף, בקובעו כדלקמן:
"דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה" (בר"ע ארצי 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE [פורסם בנבו] (13.11.16) להלן: פרשת טוקו שף, וראו גם ע"ע (ארצי) 15288-12-10 אלון בוימל – חיים פלזן [פורסם בנבו] (8.5.12), ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני – אלמוני [פורסם בנבו] (14.9.17)).
27. הנה כי כן, לצורך הכרעה בטענות שבערעור לעניין הרמת המסך, יש בראש ובראשונה ליתן את הדעת לכלל היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לצד זאת יש לבחון אם התקיימו התנאים המוקדמים כפי שהותוו בהוראת סעיף 6 לחוק החברות לעניין הרמת מסך ההתאגדות, והפסיקה כפי שפירשה הוראותיו, לרבות בקשר לחובות האמון המוגברות שחבה כל חברה כלפי עובדיה.
28. המערערים טוענים כי במשך כל תקופת העבודה הם הועסקו על ידי חברת מיארה. לטענתם, החברה קיפחה אותם בזכויותיהם הסוציאליות, לא נתנה בידם תלושי שכר ואת שכרם קיבלו במזומן מידיו של מר עמרם. לטענתם, חברת מיארה אף העבירה אותם להיות מועסקים על ידי חברה אחרת, היא חברת מרגו, שלא הייתה אלא חברת קש. כל אלה מצדיקים לטענתם חיובו של מר מיארה באופן אישי מכוח עילה של הרמת מסך. נקדים ונאמר, כי משאין למערערים טענה בדבר העסקתם ישירות על ידי מר עמרם, בהבחנה מטענותיהם לחיובו בעילה מכוח הרמת מסך, ממילא לא מתעורר צורך, ואין מקום כי תבחן על ידינו השאלה אם קמה למר מיארה אחריות מכוח העסקה ישירה של המערערים על ידו.
29. בשים לב לכלל האמור, על מנת שיורם מסך ההתאגדות, באופן שמר עמרם יחויב אישית בחובותיה של חברת מיארה, יש להיווכח כי המערערים הועסקו תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה של החברה ל"הונות אדם או לקפח נושים", או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. לפני בית הדין האזורי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת מצב דברים מעין זה. בית הדין האזורי קבע כי "לא נטען ולא הוכח כי חברת מיארה היא חדלת פירעון ולא שוכנענו מדוע זה אין להסתפק בחיובה". בית הדין הוסיף כי "לא הוכח כי הנתבע 3 [מר עמרם, ר.ר.] פעל בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויותיהם של התובעים", וכי "בכך שלא ניתנו בידי המערערים תלושי שכר ולא שולמו מלוא זכויותיהם אין כדי להקים עילה להרמת מסך, ולא הוכח כי חוסר התשלום נעשה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או כדי להונות". קביעות אלה של בית הדין האזורי מעוגנות בתשתית הראייתית שהובאה לפניו. המערערים, הטוענים בהדגשה יתירה לקיפוח שקופחו בזכויותיהם, אינם מבהירים בטיעוניהם במה טעה בית הדין בפסיקתו, שנסמכה על הוראת סעיף 6 לחוק החברות.
על כך יש להוסיף את התרשמותו של בית הדין האזורי כי חברת מרגו שמידיה קיבלו המערערים תלושי שכר אחדים לא הייתה "חברת קש". אכן, המערערים טוענים כנגד קביעה זו של בית הדין האזורי, ומפנים לכתובתה של החברה ואופן ניהול ההתחשבנות בינה לבין חברת מיארה, המצביעים לטענתם על כך שחברת מרגו לא הייתה אלא חברת קש. לטעמנו, לפני בית הדין האזורי לא נפרשה תשתית ראייתית מספקת המאפשרת לעמוד על טיבה של חברת מרגו, שנמחקה על ידי המערערים כנתבעת, עוד בשלבים מוקדמים של ההליך. מכל מקום, בית הדין האזורי קיבל לאמיתו של דבר את טענות המערערים בחייבו את חברת מיארה כמעסיקה בהתייחס לכל תקופת העבודה, לרבות התקופה בה נטען להעסקתם על ידי חברת מרגו. בית הדין קבע כי לאמיתו של דבר, מבחינת המערערים לא היה כל הבדל בין אופן העסקתם בתקופה המוקדמת שלפני 1.9.12, לזו שאחריה. משכך פסק בית הדין, תוך שקיבל את טענות המערערים כי במשך כל התקופה הועסקו על ידי חברת מיארה, אין המערערים מבהירים כיצד יש במצב דברים זה כדי לבסס עילה להרמת המסך.
30. והערה אחרונה: במהלך הדיון בערעור התייחס בא כוח המשיבים לקשיים כלכליים בהם מצויה חברת מיארה, שבגינם טרם שילמה למערערים את המגיע להם על פי פסק דינו של בית הדין האזורי. לפי דבריו, מדובר בקשיים אליהם נקלעה החברה לאחר הפסקת ההתקשרות עם חברת שופרסל, משמע לאחר תום העסקתם של המערערים. כמו כן ציין, כי שותפו לחברה מר חיים מיארה משך כספים שלא כדין מפוליסת הביטוח של החברה, ממנה התכוונה החברה לשלם את חיוביה על פי פסק הדין. אין מדובר איפוא במצב דברים בו חברת מיארה המשיכה להעסיק את המערערים בהיותה במצב כלכלי קשה, תוך שהיא לוקחת על עצמה סיכון בלתי סביר בהמשך העסקתם (ראו פרשת זוננשיין), באופן המבסס עילה להרמת מסך ההתאגדות. ככל שאכן יש ממש בטענות החברה בדבר מצבה הכלכלי הקשה, מדובר במצב דברים שאירע לאחר תום תקופת ההעסקה, ואין לו רלוונטיות כעילה להרמת המסך, ומכל מקום למערערים אף אין טענה להרמת המסך מן הטעם הזה.
31. סיכומם של דברים לחלק זה: אכן, המערערים הועסקו על ידי חברת מיארה תוך קיפוח ממשי בזכויותיהם הסוציאליות, מבלי שניתנה להם הודעה על תנאי עבודתם, כשבמרבית התקופה לא ניתנו בידם תלושי שכר. הגם שאופן העסקתם מעלה "תמונה מדאיגה" (ראו לעיל בפרשת טוקו שף) אין המערערים מצביעים על עילה להרמת המסך כנגד מר עמרם, שהוא בעלים של החברה יחד עם אחיו חיים מיארה. אשר על כן לא מצאנו מקום לקבל את ערעור המערערים ולהורות על הרמת המסך וחיובו של מר מיארה בחובות החברה.
עם זאת, ואף שהתביעה נגד מר עמרם נדחתה, אנו סבורים שלא היה מקום לחייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט לזכותו. זאת, נוכח מעורבותו הפעילה כבעלים ומנהל בחברה בהתנהלותה של החברה כלפי המערערים, תוך פגיעה בזכויותיהם מכוח משפט העבודה המגן. אשר על כן, ואף שהתביעה נגדו נדחתה, אנו מבטלים את קביעת בית הדין האזורי שחייב כל אחד מהם בתשלום 500 ש"ח הוצאות משפט לזכותו של מר עמרם.
הערעור בעניין ההוצאות
32. המערערים טוענים כנגד סכום ההוצאות הנמוך שבו חויבה החברה, בסך של 1,000 ש"ח בלבד לכל אחד מהם. כאמור, בית הדין האזורי הסתמך בפסיקתו על אירוע שארע במהלך שמיעת ההוכחות, בו החוקר מר אללישוילי ציין לפני בית הדין האזורי כי בהיותם מחוץ לאולם בית הדין תיאמו המערערים גרסאותיהם. לעניין זה מצאנו, כי המערערים צודקים בטענתם כי לא היה מקום להקטין את סכום ההוצאות מן הטעם האמור. בקשר לכך נציין, כי אין בפרוטוקול ביטוי לבירור שערך בית הדין האזורי עם המערערים לעניין זה, ובית הדין אף ציין בפסק דינו כי "לא מצאנו במה או כי היה תיאום כלשהו בגרסאות העדים או להשפעה כלשהי של "תדרוך" כאמור, לכאורה. עם זאת, מוצאים אנו לציין כי התנהלות כאמור, שלא נסתרה ומשהטענה לא הוכחשה, היא פסולה וחמורה וניתן לכך ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות" (ע' 25 פסקה 3ב. ההדגשה שלי, ר.ר). משלא הוברר כי אכן היה תיאום גרסאות כנטען, דומה כי לא היה מקום "לבוא חשבון" עם המערערים ולהקטין את סכום ההוצאות שנפסק לזכותם.
מכל מקום ערעור המערערים נדחה, ובגין כך, מן הדין היה לחייבם בהוצאות המשיבים בערעור. בשים לב לכלל האמור החלטנו מחד, שלא להורות על הגדלת סכום ההוצאות שפסק בית הדין האזורי לזכות המערערים, ומאידך, לא ליתן צו להוצאות לחובתם בערעור.
סוף דבר
33. ערעור המערערים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעניין הרמת המסך נדחה. עומדת בעינה פסיקתו של בית הדין האזורי לפיה אין לחייב את מר עמרם מיארא בחובות חברת מיארה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי.
מבוטלת פסיקת בית הדין האזורי שחייב כל אחד מן המערערים בתשלום הוצאות משפט בשיעור של 500 ש"ח למר עמרם מיארא.
אף שהמערערים זכאים היו להוצאות בשיעור גבוה מזה שפסק להם בית הדין האזורי, החלטנו שלא להגדיל את סכום ההוצאות, ובמקביל, אין אנו נותנים צו להוצאות בערעור.
ניתן היום, ז' טבת תשע"ח (25 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד רונית רוזנפלד,
שופטת חני אופק גנדלר,
שופטת
מר ישראל דורון
נציג ציבור (עובדים)
גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)