בית הדין קבע על כן כי חברת מיארה תחוב כלפי כל אחד מן המערערים בגין התקופה שלפני 1.9.12 "נוכח העסקה ישירה (לכל הפחות, כמפורט לעיל)".
10. אשר לתקופה שלאחר 1.9.12, בית הדין היה סבור כי חברת מרגו, היא המשיבה הפורמאלית, הייתה קשורה באופן מהותי להעסקה, וכי היא לא הייתה בבחינת "קבלן קש". עם זאת היא נמחקה מארבע מן התביעות, וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה באחת מן התביעות. על יסוד כלל החומר שהונח לפניו, ובשים לב לאמור מצא בית הדין בין השאר כי:
"חרף קיומו של הסכם ניהול מ- 9/2012 הרי שבנסיבות העניין "פיצול" לתקופות על פיו הוא מלאכותי ואין לו צידוק מהותי. מחומר הראיות שבפנינו לא ניתן לקבוע בהכרח אחריות בלעדית לנתבעת 2 [חברת מרגו ר.ר.]. נטען בעקביות כי השכר ניתן על ידי הנתבע 3 [מר עמרם, ר.ר.] וזאת הגם שבתלושי השכר נרשמה הנתבעת 2; ממילא לא הוצגו (שמא לא ניתנו), תלושי שכר בגין חלק ניכר מתקופת עבודתם כך שלמעט הסכם הניהול – אין ראיה ברורה לחלוקת התקופה לשתי תקופות העסקה שונות; לא ניתן לקבוע בהכרח האם את ההסעות ביצעה הנתבעת 2 או הנתבעת 1 [חברת מיארה ר.ר.], ספק גם לגבי זהותם וממילא מעמדם המשפטי, של מי שביצע את רישום השעות; מדובר במסקנות משפטיות וודאי שלא בידיעת התובעים, האם היו אותם גורמים 'עובדים' של מאן דהוא ...".
בית הדין ציין בין השאר כי לא נסתרה טענת התובעים כי הודעת הפיטורים נמסרה לכל אחד מן העובדים על ידי מר עמרם. לפי התרשמות בית הדין "מבחינת התובעים לא הייתה משמעות לרישום המשפטי והלכה למעשה פעלו, לאחר הסכם הניהול באותו אופן כמו בתקופה המוקדמת" (עמ' 11, פסקה ב3). בית הדין ציין כי אפילו היה מקבל את גרסת חברת מיארה לפיה חברת מרגו היא שסיפקה לחברת מיארה את עובדיה, הרי משחברת מיארה היא לכל הפחות המשתמשת והמזמינה בפועל, ודאי אין לפטור אותה מאחריות משפטית כלפי העובדים שזכויותיהם שולמו להם בחסר.
11. משקבע כי יש לראות את חברת מיארה כאחראית כלפי העובדים שקיבלו זכויותיהם בחסר, ולמשך כל תקופת העבודה, פנה בית הדין לבחון את אחריותו של מר עמרם. בית הדין בחן אם יש לחייב את מר עמרם מכוח היותו מעסיק ישיר של העובדים ומכוח עילת הרמת מסך. וכך קבע בקשר לשתי עילות החיוב שבחן:
"בענייננו, לא הוכחה יריבות אישית ולא הוכח כי היה הנתבע 3 מעסיק ישיר של התובעים בתקופה כנטען על ידם. מהראיות בפנינו עולה כי פעל בכובעו כמנהל/בעלים של הנתבעת 1. לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת 1 היא חדלת פירעון ולא שוכנענו מדוע זה אין להסתפק בחיובה. מוכנים אנו לקבל טענתו משלא נסתרה, כי הנתבע 3 סבר כי העסקת התובעים באמצעות הנתבעת 2 היתה תקינה ולגיטימית, וזאת גם אם בדיעבד קבענו לעיל את אשר קבענו. לא הוכח כי הנתבע 3 פעל בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויותיהם של התובעים. אומנם, לא הוצגו בפנינו תלושי שכר בעבור התקופה המוקדמת ואין לדעת האם חושבו זכויותיהם בדין וכך בפרט ביחס לזכויות הקוגנטיות ועדיין אין זו לעצמה עילה להרמת מסך. לא הוכח כי חוסר התשלום נעשה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או כדי להונות. גם אם שוכנענו כי זכויות התובעים בחסר, אין בכך די כדי להרים את מסך ההתאגדות שהרי קביעה כאמור, משמעה כי יש להרים המסך בכל תביעה שתתקבל והנחה זו שומטת מיסודה את עיקרון האחריות המשפטית המוגבלת".