49. המדינה עתרה גם לפסילתו של מר בן דרור לפי סעיף 226 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות), לתקופת הפסילה המרבית הקבועה בחוק (5 שנים). עניין זה אינו במחלוקת של ממש, הואיל ומר בן דרור אינו מכהן, ואף אינו מתכוון לכהן, כדירקטור. אני פוסל, אפוא, את מר בן דרור מלשמש כדירקטור, וזאת לחמש שנים, אשר תחילתן ביום שחרורו של מר בן דרור מן המאסר בפועל בין כותלי הכלא שהוטל עליו בתיק זה.
50. ארם. בהיותו של מר בן דרור אורגן של ארם, זו הורשעה באותן עבירות בהן הורשע הוא עצמו. בשנת 2003 ארם הוכרזה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים כמונופולין בתחום אספקת שירותי שיפוץ והסבות למדי מים ביתיים. יש אפוא ממש בטענת המאשימה כי ארם הייתה באותו מועד גורם דומיננטי בשוק. עם זאת, בעת ביצוע העבירות בשנת 2009, מצבה של החברה הורע, והדבר מצא ביטוי בביצועיה הכספיים ובנתח השוק שלה. על חומרת ההתנהגות בה מדובר, ופגיעתה בערכים המוגנים, עמדתי לעיל, ולא אחזור על הדברים. אין צורך לחזור גם על הדברים שנכתבו ביחס לסיבות לביצוע העבירות. לא למותר להזכיר את הנחיית המדיניות שניתנה ביחס לעניין זה בפרשת דוידוביץ, שם נפסק כי "ראוי להטיל קנסות משמעותיים על מי שהורשעו בעבירות כלכליות. זאת, על מנת לשלול את טובת הנאה ממעשה העבירה ואף לפגוע בכיסו של העבריין מעבר לשוויה של טובת ההנאה כדי שידע מראש כי לא כדאי יהא לבצעו" (בפסקה 113 לפסק דינו של בית המשפט העליון).
51. המתחם המוצג על ידי ארם, כמה עשרות אלפי ₪ ברף התחתון, עד 350,000 ₪, אינו משקף את התמונה הכוללת, ומה גם שהמטרה ביסוד ביצוע העבירות הייתה כספית. בהתחשב בהיקף השוק בו מדובר (אישום מס' 1), בשווי המכרזים אותם תיאמה ארם במטרה להפיק טובת הנאה כלכלית, ובמספר המכרזים בהם מדובר, יש לקבוע מתחם גבוה יותר, בין 250,000 ₪ ל – 500,000 ₪, הגם שזה נמוך מן המתחם בו נקבה המאשימה (350,000 ₪ - 700,000 ₪).
52. אשר לעונש המתאים. נתתי דעתי לחלוף הזמן הלא מבוטל מאז ביצוע העבירות. יש ממש בטענת ההגנה, כי המצב הכלכלי הוא שיקול אשר ראוי להביא בחשבון. עולה כי ארם נמצאת בשלבי סגירה. נותרו בה שני עובדים, העוסקים בעיקר בגביית חובות ובמימוש נכסים. לחברה אין פעילות עסקית. אני מביא בחשבון גם את העדרן של הרשעות קודמות לחברה. בנסיבות אלה, יש לקבוע עונש בסמוך לרף התחתון של מתחם הענישה, היינו, בסך של 275,000 ₪.