מהמשקים החברים בהתארגנות העמק, ומרמת יוחנן. האפרוחים שבקעו מביצי הדגירה שווקו על-ידי החברה למגדלי הפטמים.
82. בעלי המניות בחברה, קרי - התארגנות העמק ורמת יוחנן לא השקיעו בהון החברה אלא 190 ש"ח בלבד. מחזור החברה היה 10 מיליון ש"ח בשנה. בשנת 1998, שנת פעילותה הראשונה של החברה, היה לה רווח נקי של 1.5 מליון ש"ח. מתוך סכום זה חולק דיבידנד לבעלי המניות בסך 600,000 ש"ח, והיתרה בסך 900,000 ש"ח, המהווה שני שליש מהרווחים, נזקפה לזכות בעלי המניות כהלוואות בעלים. פעילות החברה מומנה, למעשה, מאשראי הספקים של ביצי הדגירה, וזאת באמצעות פער בין תקופת האשראי שניתנה על-ידי ספקי הביצים, שעמדה על 120 יום, לבין אשראי הספקים של 90 יום שנתנה החברה ללקוחותיה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, כי החברה מומנה במימון דק ביותר, שלא הניח כל כרית בטחון להבטחת פרעון חובות החברה לנושיה החיצוניים. ראוי להעיר, כי לצורך קביעת המסקנה בדבר קיומו של מימון דק בחברה, אין להתחשב בהלוואות הבעלים, אלא להעריך את מבנה ההון ביחס להתחייבויות במנותק מהלוואות אלה (ענין קריספי, שם; חביב-סגל, שם, עמ' 303).
83. השאלה היא האם במצב דברים זה, שפורט בהרחבה בפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין, די בקיומו של המימון הדק ובנסיבות המרת חלק מרווחי החברה להלוואות בעלים של בעלי המניות, כדי להצדיק שימוש באמצעי השעיית פרעון הלוואות הבעלים של חברי החברה עד לאחר פרעון חובם של הנושים החיצוניים.
84. במכלול השיקולים הצריכים לענין, די במבנה ההוני המתואר, ובהתחשב בהיקף פעילותה של החברה, כדי להצדיק ולבסס את הקביעה בדבר השעיית פרעון הלוואות הבעלים, וזאת גם בלא הידרשות הכרחית לנתונים נוספים המעידים על ניהול שלא בתום לב של עיסקי החברה, החורגים מהיבט המימון הדק. בעצם המימון הדק בשיעור קיצוני, וייחוס הרווחים שנתקבלו להלוואות בעלים, הונחה תשתית אפשרית לשימוש באמצעי השעיית פרעון הלוואות הבעלים של בעלי המניות.
--- סוף עמוד 626 ---
85. החברה במקרה זה מומנה במימון דק ביותר, ובוודאי כך ביחס להיקפי הפעילות העיסקית שלה. לאמיתו של דבר, לא היו לה נכסים כלל, ופעילותה מומנה מאשראי ספקים שניתן לה על-ידי המשקים, ספקי ביצי ההדגרה, שנמנו, הם עצמם, על בעלי הענין בה. בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי בניהול עיסקי סביר ואחראי, מקום שבעלי המניות לא השקיעו דבר בחברה, לכל הפחות ראוי היה שרווחים שנצמחו לחברה יתועלו במקום לכיסם של בעלי המניות בדרך של דיבידנד או הלוואות בעלים, להשקעה הונית בחברה כדי להניח כרית בטחון ראויה לנושים החיצוניים. במקום זאת, חלק מהרווחים הועברו לכיסם של בעלי המניות במזומן, והחלק האחר הומר להלוואות בעלים, אשר היקנה לבעלי המניות מעמד של נושים של החברה לענין אותם כספים. בהיות החברה חברת מעטים, היא נוהלה, למעשה, באמצעות בעלי המניות, אשר היו מודעים ומעורבים באופן מלא בפרטי התנהלותה. בנסיבות אלה, במצב של תחרות בין זכותם של הנושים החיצוניים להיפרע את חובם שלהם מהחברה, לבין מעמדם של בעלי המניות, שלא השקיעו דבר בנכסי החברה, להיפרע את "חובם" שלהם מהחברה, גובר בבירור מעמדם של הראשונים. אין להתיר לבעלי המניות לנצל את המנגנונים התאגידיים כדי להפיק יתרונות מהאחריות הנפרדת של התאגיד, תוך הטלת מלוא הסיכונים על הנושים החיצוניים, הבאים במגע שוטף עם החברה, אשר לעיתים קרובות, אינם מודעים באופן אמיתי למבנה הדק של הונה, ולסיכון שהם לוקחים על עצמם בהתקשרות עימה. ואכן, בנסיבות אלה אין הצדקה להעמיד את הלוואות הבעלים, שעיקרן תחליף להון עצמי, במעמד זהה לנשייתם של נושים חיצוניים, אשר היו זכאים להניח את דבר קיומה של כרית בטחון סבירה של החברה לצורך פרעון חובותיה, ולא הוכח כי ידעו על מבנה ההון של החברה, וכי היה בידם להתגונן כנגד הסיכונים הנובעים ממנו בעמידה על תנאי עיסקה שיבטיחו אותם מפניהם. זהו מקרה מובהק של שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניצול לרעה של האחריות המוגבלת של התאגיד, כאשר בעלי המניות, במקום להשקיע בהון החברה כדי להבטיח את יכולתה לפרוע את חובותיה מקיימים את פעילותה על-ידי אשראי ספקים, ואת רווחיה הופכים להלוואות בעלים במקום להשקיעם בהון החברה. גם ללא נתונים נוספים, די היה בכל אלה כדי להצדיק את השעיית זכות בעלי המניות לפרעון הלוואות הבעלים עד לאחר פרעון כלל חובות החברה לנושים החיצוניים, בשים לב למבנה ההון של החברה, דרך התנהלותה, והתנהגות