ככל שהמערערים-המוכרים ביקשו לשלול את זכויות הבניה העתידיות מהורי המשיבות, היה עליהם לציין את הדברים במפורש בתנאי החכירה, ומשלא עשו כן, יש לזקוף לחובתם את הכלל "נגד המנסח".
3. אשר על כן, לו דעתי תישמע, יש לדחות את הערעור ולחייב המערערים בהוצאות המשיבות בסך 30,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט א' שהם:
לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי השופט י' דנציגר, ובעמדתו החולקת של חברי, השופט י' עמית, החלטתי לצרף את דעתי לדעתו של השופט דנציגר, ולהורות על קבלת הערעור, כהצעתו.
בית משפט קמא השתית את פסק דינו על האמור בהסכם בין הצדדים, לפיו מוענקת להורים המנוחים של המשיבות "זכות חכירה בדירה ל-999 שנים", השקולה לזכות בעלות לכל דבר ועניין. מכאן נגזרת, לשיטתו של בית משפט קמא, המסקנה כי הסכמה זו מקנה למשיבות חלק יחסי בזכויות הבניה שהתווספו. ואולם, גם אם מקובלת עליי הטענה כי זכות חכירה ל-999 שנים, שקולה כנגד זכות בעלות, יש לבחון במקרה דנן את תוכנו של ההסכם, אליו הגיעו הצדדים. על פי הסכם זה, כל רצונם של הדיירים המוגנים היה להבטיח את זכויותיהם, היה והבניין ייהרס ובמקומו יבנה בניין אחר, שהיה בהתאם לתב"ע שחלה באותה עת – בניין בן 3 קומות מעל לקומת חנויות. לפיכך, נאמר מפורשות בהסכם, כי הם יהיו זכאים לקבל בבניין החדש שיוקם "דירה בת 2 חדרים בבעלות, באותו שטח של החלק המוחכר ובמיקום לא פחות טוב...". ועוד נאמר בהסכם, כי "עד לכניסתם לאותה דירה (הם) יוכלו לגור בשכירות על חשבון הבעלים".
אכן, מקובל עליי כי במועד החתימה על ההסכם, ב-12.11.1987, איש לא צפה שינוי כה מהותי בתב"ע, אשר יאפשר הקמת מגדל בן 24 קומות לפחות, באותו מגרש. עם זאת ברור, למקרא ההסכם, כי ההורים המנוחים ביקשו להבטיח את זכויותיהם בבניין החדש, בהתאם לתב"ע שחלה באותה עת, ולא הייתה כל כוונה, למי מבין הצדדים, להעניק זכויות מעבר לכך. אשר על כן, אינני סבור כי, בנסיבות שהתבררו במקרה דנן, יש הצדקה כלשהי להעניק למשיבות זכויות בעלוּת יחסיות, במגדל המתוכנן, וגם שורת הצדק אינה מובילה למסקנה אחרת.
לאור האמור, החלטתי להצטרף לעמדתו של חברי, השופט י' דנציגר.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר, אליו הצטרף השופט א' שהם, ובניגוד לעמדתו החולקת של השופט י' עמית.
ניתן היום, ט"ז בכסלו התשע"ח (4.12.2017).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
י' דנציגר