"דרושות שלוש אלה: ראשית, צפיות, שנית, שכנות או קרבה, ושלישית, מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכוח הדין." (הדגשה במקור – מ' א' ג']
בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408-409 (2004) חוזר על הדברים כב' השופט ריבלין ומוסיף:
"המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות, היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית...נבחנת תחולתן במקרה הנתון של ההצדקות הכלליות לקיומה של חובת הזהירות, שהן החשש מפני הרתעת יתר, מפני עומס התביעות, השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי צדק) והרצון להימנע מהתנגשות בחיובים אחרים מכוח חוק או חוזה".
נוסחה זו שהתגבשה בפסיקה נקבעה בסעיף 368(ג) להצעת חוק דיני ממונות:
"החובה... מוטלת על אדם כלפי כל מי שאדם סביר יכול היה לצפות מראש שהוא עלול להיפגע עקב ההתרשלות, ובלבד שהטלת אחריות על אותו אדם, בנסיבות העניין, היא צודקת, הוגנת וסבירה, בשים לב לטיב היחסים שבין הצדדים
--- סוף עמוד 35 ---
ולאינטרס הציבורי שבהטלת אחריות כאמור, לרבות החשש מפני פגיעה בפעילויות רצויות".
יישום השיקולים במקרה שלפניי מצביע על כך שיש להטיל חובה במקרה זה. יש למנוע פרקטיקה זו, הפוגעת הן במי שנפל קרבן לתכנית מסוג זה, הן בציבור בכללותו. יש לדאוג ולהביא לתחרות עסקית הוגנת כפי שעשה המחוקק בחוק עוולות מסחריות, וודאי שיש להביא לכך שלא ניתן יהיה לפגוע באדם (לאו דווקא יריב עסקי, אלא גם יריב פוליטי או אדם אחר שמכל סיבה אחרת פלוני מעוניין לגרום לו לנזקים תדמיתיים או כלכליים), באמצעות שימוש במשרדי יחסי ציבור, והפעלת מערכות ממניעים פסולים. כן יש למנוע פגיעה בציבור באמצעות שימוש פסול בתקשורת, בפניה לרשויות המדינה, לארגוני עובדים ולנושים, לא מתוך מטרה לגיטימית להפנות את תשומת לבם לבעיה מסוימת, אלא כחלק מתכנית לפגוע באדם או גוף אחר.
המזיק, הנתבעים, בכוונת מכוון, שכרו משרד יחסי ציבור על מנת לפגוע עסקית כלכלית ותדמיתית בעזור, כדי לגרום לו לשנות מעמדתו ביחס למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, במהלך הליך משפטי שדן בעניין. פעילות זו, של מסע יחסי ציבור שמטרתו היא פגיעה באחר, אינה רצויה. זו פעילות הפוגעת בעיקר בניזוק אך גם בציבור בכללותו. אם אכן הייתה יוצאת התכנית לפועל במלואה, היו מועסקים המשטרה ומס הכנסה בבדיקות שאין להן כל בסיס או יסוד, מלבד הרצון שיערכו כדי לפגוע, ולו תדמיתית, בעזור. היינו אז עדים לפעילות לוביסטית כנגד מדיניות שידורי הספורט כאשר המטרה היחידה בבסיסן הייתה הרצון לפגוע בעזור, ולא בחינה מהותית של הנושא; היינו עדים לפניות לגופים פיננסיים עם אזהרות כאלה ואחרות, שוב ללא כל בסיס. פניות כאלה לרשויות, שהן לגיטימיות לכשעצמן, מאבדות את הלגיטימיות כאשר הן נעשות משיקולים זרים. כך, הפניה לחברי כנסת בעניין מדיניות שידורי הספורט אולי לגיטימית, אך הופכת ללא לגיטימית כאשר המניע אינו הדאגה לצופים אלא הרצון לפגוע בעזור.