"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
--- סוף עמוד 49 ---
הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. האחד, אמיתות הפרסום. השני, קיומו של עניין ציבורי נילווה לפרסום (ראו גם שנהר, 215). היסוד הראשון, אמיתות הפרסום, הוא עובדתי בעיקרו ועניינו השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית הידועה בעת הפרסום (היא האמת לשעתה, ראו, בהרחבה, עניין אילנה דיין). היסוד השני, עניין ציבורי, עניינו בשאלה האם קיים אינטרס ציבורי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (ראו עניין בן גביר, פיסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). זה יתקיים, אם ניתן לומר, כי הבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים, או להביא לשיפור באורחות חייו. בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת (ראו ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.12.06), פיסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).
שני התנאים בהגנת "אמת הפרסום" אינם מתקיימים בענייננו. כאמור לעיל, מסלול זה של הגנה על פרסומים שיש בהם לשון הרע עוסק בפרסומים עובדתיים באופיים, להבדיל מפרסום של דעה. ההגנה מבוססת על ההנחה, כי פרסומים עובדתיים תורמים לדיון הציבורי ולשוק הרעיונות, רק כאשר הם אמיתיים. ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור. במצבים כאלה, ניתנת הגנה למרות הפגיעה בשמו הטוב של אדם.
בענייננו, אין המדובר באמירות שגלומה בהן אמת עובדתית כלשהי. ניסיונם של הנתבעים להציג בסיס לכאורה לטענתם, כי לעזור היסטוריה של סכסוכים עסקיים, לא צלח (ראו, לעניין זה, את חקירתו הנגדית של גולן, פרוטוקול מיום 21.12.11 עמ' 13-22; חקירתו הנגדית של מר מוטי מורל, פרוטוקול מיום 22.12.11 עמ' 16-17). לא הוצגה גם – ולו ראשית ראיה – שתקים בסיס לכאורה לטענות הנתבעים, כי עזור הינו איש עסקים שאינו נוהג על פי אמות המידה המקובלות בעולם העסקי, כי הוא הפר הסכמים וכי הוא היה מצוי בקשיים כלכליים במועדים הרלבנטיים לפרסומים.