מעבר לכך, המדובר באמירות שמטרתן נועדה, כל כולה, לפגוע בעזור ובעסקיו ולא לקדם עניין ציבורי אמיתי. עזור גם איננו איש ציבור במובן שהמחוקק התכוון אליו בהוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה אעיר, כי סעיף 14 אינו דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור לצורך תחולת ההגנה, אולם נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית (ראו עניין בן גביר, פיסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). בנסיבות אלו, ההנחה כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות, באופן שהפגיעה בשם הטוב נתפסת "כמחיר נסבל" למען הגשמתו של אותו ערך או אינטרס נעלה, אינה קיימת. ויובהר. אין בעצם היותם של הפוגע והנפגע פרטים המוכרים בציבור
--- סוף עמוד 50 ---
והעובדה כי ההתבטאויות הושמעו בכלי תקשורת רב תפוצה, כדי להפוך את האמירות לבעלות עניין ציבורי (ראו שנהר, 234).
הנה כי כן, הגנת אמת בפרסום אינה עומדת לנתבעים.
ב. הגנת תום הלב – הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעים טוענים עוד, כי בעת שנעשו הפרסומים, היינו במהלכו של הליך הבוררות ובטרם ניתן פסק הבורר, הם סברו, בתום לב, כי התובעים הפרו עימם את תנאי ההסכם, ניסו לסחוט מהם שינויים בתנאיו ולבסוף אף נכסו לעצמם הזמנות עסקית שיצרה קאנווסט. היינו, הנתבעים טוענים להגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע.
הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב. השני, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15, כאשר הרלבנטית לענייננו, כך לטענת הנתבעים, הינה זו שבסעיף 15(4) הקובעת, כדלקמן:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות."
שני היבטים להגנת תום הלב בחלופה הנוגעת לענייננו: האחד, פרסום בתום לב; והשני, תוכן הפרסום, העוסק בהבעת דעה, להבדיל מהצגת עובדות, על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי, או בהקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות. הפטור מאחריות ללשון הרע בנוי, אפוא, מיסוד תום לב בפרסום ומתוכן ההתבטאות, הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לעניין ציבורי.
למושג "תום לב" משמעות שונה בהקשרים שונים. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ראו עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (שנהר, 260).