4. בשקלול בין טענות התובע לטענות הנתבעת בעניין הנזקים הגעתי למסקנה לפיה הפיצוי יהיה כדלקמן:
א. על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 12,500 ₪ שהוא סכום ההפרש בין קניית הרכב בסך של 18,500 לבין מכירתו לסוכנות קל אוטו בסך של 6,000 ₪. בקביעת סכום זה נלקחו בחשבון טענות התובע בגין השחתת זמנו של התובע בגין התעסקות עם המכונית וכן השבתת הרכב ומנגד טענת הנתבעת כי בפרק הזמן שבו החזיק התובע הוא נהנה מהרכב.
ב. לעומת זאת בסיכומיה לא התייחסה הנתבעת לטענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי לא ממוני בגין עגמת נפש. סבורני שנגרמה לתובע עגמת נפש מרובה בגין פרשה זו. כידוע, הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
ג. בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79 - חנג דמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה (4), 31:
"... אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13 לחוק התרופות, לפיה "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בכך הוקלה במידת מה מלאכת השומה והכימות. עם זאת, אין להפריז במידת ההקלה, שכן שיקול הדעת, שניתן לבית המשפט, צריך להיות מופעל במסגרת השיקולים, הקבועים בחוק התרופות. . ., בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. . .".
ד. בנסיבות שהוצגו בפני אני סבור כי הוכח שלתובע נגרמו עוגמת נפש מרובה בגין רכישת הרכב מכירתו וההליך המשפטי, ועל כל אלה, על הנתבעת לפצות אותו בסך של 5,000 ₪.
ה. שאר הנזקים להם טוען התובע לא הוכחו שכן לא הוצגו כל אסמכתאות שיוכיחו טענות אלה.
5. מלבד הסכומים שקבעתי לעיל, אני קובע, כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות משפט. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, ב' אדר תשע"ח, 17 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.