פסק דין
א. העובדות הרלוונטיות לעניין
1. התובע הוא תושב ירושלים, העובד כשכיר בשוק מחנה יהודה.
2. הנתבעת היא חברה בע"מ, המפעילה מגרש לעסקי מכירה וקנייה של רכב משומש בירושלים.
3. ביום 7.8.13 קנה התובע מהנתבעת, במקום עסקה של הנתבעת, מכונית פרטית מסוג שברולט אופטרה מס' רישוי 65-683-59 שנת יצור 2005 (להלן : "המכונית" או "הרכב").
4. התובע שילם תמורת המכונית לנתבעת סך של 14,500 ₪ וכן מסר התובע, לטענתו, לנתבעת את מכוניתו הפרטית מסוג "קאיה", ששוויה הוערך בסכום של 4,000 ₪ (להלן: "רכב הקאיה").
5. ביום 10.7.14 הגיש התובע, במסגרת תביעה קטנה, כתב תביעה כנגד הנתבעת, בביהמ"ש לתביעות קטנות בירושלים, על סך של 29,000 ש"ח בגין רכישת רכב מהנתבעת.
6. ביום 12.8.14 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת לביהמ"ש לתביעות קטנות.
7. ביום 23.3.15 הועבר הדיון למסגרת של דיון בסדר דין מהיר (על ידי כב' הרשמת הבכירה אז מאיה אב-גנים ויינשטיין).
ב. טענות התובע
1. לטענת התובע, בעת ביצוע העסקה למכירת המכונית, לא מסרה לו הנתבעת דבר לגבי פגם כלשהו במכונית, ואף לא מסרה לו טופס גילוי כנדרש חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח – 2008 (להלן: "החוק").
2. התובע טען, כמו כן, כי לאחר המכירה מסרה לו הנתבעת מספר חשבוניות וקבלות בגין עבודות שנעשו המכונית ע"י בעליה הקודמים של המכונית, וזאת ללא כל הסבר או פירוט לגבי מהות הפגמים שהיו ברכב טרם רכישתו.
3. לטענת התובע, כשבועיים לאחר שרכש את המכונית, התגלתה בה תקלה, וזאת כאשר מנוע המכונית כבה לפתע תוך כדי נסיעה. כשתקלה זו חזרה על עצמה בתוך זמן קצר, התקשר התובע לנתבעת, וזו הורתה לו להביא את המכונית לבדיקה אצל מכונאי בשם מלול.
4. המכונאי הורה לתובע לבצע טיפול מסוים במכונית. אך גם טיפול זה לא הועיל, והתקלה חזרה על עצמה לאחר כשבועיים. התובע חזר למכונאי, שהורה לו לשים תוסף דלק, אך גם טיפול זה לא הועיל והתקלה חזרה על עצמה שוב ושוב.
5. יצוין, כי בעת שארעה התקלה, נהגו ברכב, בנוסף לתובע, גם אשתו וילדיו, והדבר גרם להם לבהלה רבה. שכן הישנות מקרה מעין זה יכולה הייתה להעמידם בסכנת חיים. לטענת התובע, בתו של התובע חששה, מאז תקלה ברכב שאירעה לה בעת נסיעה, מלנהוג. התובע נאלץ עקב אותו מקרה לשכור את שירותיו של מורה הנהיגה שלה, בכדי שתוכל להתגבר על הטראומה שלקתה בה, על מנת לגרום לה לשוב ולנהוג.
6. לטענת התובע, הוא השקיע בתיקונים שונים במכונית שהומלצו לו ע"י בעלי מקצוע כ- 4,000 ש"ח, אך ללא הועיל.
7. התובע טוען, כי התקשר עם הבעלים הקודם של המכונית והציג לו שאלות לגבי התקלה. לטענת התובע, זה האחרון סיפר לו, כי בעת מכירת המכונית לנתבעת הייתה תקלה של הפסקת פעולת המנוע תוך כדי נהיגה. תקלה אותה ניסה לתקן במוסך החברה, אך גם במוסך החברה, לא מצאו את הסיבה לתקלה ולא הצליחו לתקנה.
8. בלית ברירה השבית התובע את המכונית ולא השתמש בה, עד שמצא סוחר רכב שהסכים לקנותה, לאחר שהתובע גילה לו את התקלה, בסכום של 6,000 ₪. זאת בעוד ששווי המכונית עפ"י המחירון היה גבוה בשיעור ניכר מסכום זה. התובע ציין, כי הציע לנתבעת לבטל את העסקה ולהחזיר לו את כספו, אך הנתבעת דחתה את ההצעה.
9. ביום 28.5.14 שלח התובע לנתבעת מכתב ובו דרש ממנה לפצותו על נזקיו. זמן קצר לאחר מכן, נפגשו הצדדים, בנוכחות בנו של התובע וב"כ התובע, בניסיון להגיע לפשרה, אך ללא הצלחה. לאחר שמנהל הנתבעת הציע לתובע הצעה מבישה ומבזה לפיצוי.
10. במהלך הפגישה הכחיש מנהל הנתבעת, כי הבעלים הקודם של המכונית הודיע לנתבעת על הליקוי הבטיחותי במכונית וכי הנתבעת ידעה על הליקוי עת שמכרה לתובע את המכונית, אולם בשיחה טלפונית עם הבעלים הקודם, שנערכה במעמד הפגישה, חזר זה על טענתו.
11. לאחר מספר ימים התקשר מנהל הנתבעת לתובע וביקשו לבוא למשרדו ולהציע לו הצעה משופרת לפיצוי, אך גם בפגישה זו הציע הצעה מגוחכת והמהווה לעג לרש.
12. התובע המשיך וטען, כי הנתבעת, עת שמכרה לו את המכונית, הסתירה ממנו פגם יסודי ומהותי במכונית, פגם שהיה ידוע לה ושהיווה ליקוי בטיחותי מסכן חיים, ניהלה עמו מו"מ שלא בתום לב תוך כדי הטעייה והצגת מצג שווא כאילו המכונית תקינה, וגרמה לו לנזקים ולבזבוז זמנו ולעגמת נפש מרובה.
ג. טענות הנתבעת
1. התובע לא השכיל לגבש דעה אחידה לגבי סכומי התביעה והעמידם, מעת לעת, על סכומים שונים הן בעת הגשת התביעה במסגרת תביעה קטנה, והן בעת הגשת תביעה לפי סדר דין מהיר.
2. התובע לא תמך תביעתו באסמכתאות כדבעי.
3. התובע טרח לציין, כי "לא ניתנה לתובע קבלה בדבר מסירת מכונית ה"קאיה", ומאידך, התובע לא טרח ליתן כל הסבר הגיוני לעובדה כי מחירון הרכב נכון למועד רכישתו, עמד על סך של 19,909 ש"ח וכי בפועל שילם סכום נמוך בשיעור ניכר ממחיר המחירון.
4. לטענת הנתבעת, רכב הקאיה שערכו 4,000 ₪, הועבר כדמי תיווך ששילם התובע בגין העסקה. התברר, כי תומר קנפו המתווך בעסקה, נטל מידי התובע את רכב הקאיה על חשבון דמי התיווך.
5. בגדר תצהירו של קנפו וכן במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 1.3.15 טען קנפו, כי "אני תיווכתי בין הצדדים את העסקה. אני נמצא בכל המגרשים בירושלים אני מתווך עצמאי. הם קנו את הרכב מהנתבע אני קיבלתי את הקאיה כדמי תיווך... רכב הקאיה היה דמי תיווך ולא תמורה עבור השברולט".
6. הנתבעת מציינת, כי קודם לביצוע העסקה, הציגו נציגי הנתבעת לנתבע את היסטורית הרכב במלואה, לרבות טיפולים שעבר הרכב בשנים קודמות ע"י בעליו הקודמים, כמו גם העובדה כי מדובר ברכב בן 9 שנים, הסובל מבלאי טבעי סביר בנסיבות העניין.
7. כאן המקום להדגיש, כי בניגוד לטענת התובע, במסגרת הסכם המכר בין הצדדים, הצהיר התובע כדלקמן:
"הקונה מצהיר כי המוכר הציג בפניו את כל המסמכים השייכים למכונית.." (סעיף 7 להסכם).
"הקונה מצהיר כי המכונית לשביעות רצונו המלאה" (סעיף 8 להסכם).
מעבר לכך, במעמד העסקה, הוצגו בפני התובע רישיונות הרכב לרבות מונה הק"מ שגמע הרכב וכן המסמכים והחשבוניות הקשורים בתיקון הרכב. לא זו אף זו, טרם רכישתו של הרכב, התובע, יחד עם מר תומר קנפו - אשר תיווך בין הצדדים לעסקה לקחו את הרכב לבדיקה במוסך מטעמו של התובע - מוסך אשר לנתבעת אין כל קשר אליו - כאשר רק לאחר אישור שניתן לתובע ממוסך זה, בחר התובע להתקשר עם הנתבעת לרכישת הרכב שבנדון.
8. לא למותר לציין, כי לא הייתה כל מניעה מצד הנתבעת, כי התובע יבדוק את הרכב בדיקות
נוספות, ככל שהתובע חפץ לעשות כן, לרבות במוסך מטעמו של התובע.
9. כאן המקום לציין, כי אותו מכונאי אליו פנה התובע (מכונאי בשם מלול), אינו מוכר לנתבעת, ואין לה כל קשר עם מכונאי בשל מלול, וכי אף טענה זו אינה מגובה במסמכים
ו/או באסמכתאות כלשהן מטעם התובע.
10. למען הגילוי הנאות יצוין, כי בעת שהנתבעת רכשה את הרכב מבעליו הקודמים (לעיל ולהלן: "הבעלים הקודמים"), הייתה קיימת ברכב בעיה מכנית אשר באה לידי ביטוי בכיבוי של הרכב בעת נסיעה, אשר נבעה בשל בעיה בקודן של הרכב.
11. אף במסגרת כתב התביעה מטעמו מודה התובע כי קיבל לידיו חשבוניות וקבלות בגין עבודות שבוצעו ברכב ע"י בעליו הקודמים, אשר בניגוד לטענת התובע, חשבוניות אלה מפרטות את מהות התיקונים שבוצעו ברכב ע"י בעליו הקודמים.
12. יצוין כי עם רכישתו של הרכב מידי בעליו הקודמים, טופלה התקלה ברכב, כאשר לאחר
התיקון, ולמען הזהירות, מנהל התפעול של הנתבעת עשה שימוש ברכב למשך חמישה
ימים ברציפות, במהלכם לא כבה הרכב ומשכך היה ברור כי התקלה סודרה.
13. מעבר לאמור לעיל, ובמסגרת הסכם המכר, הובהר לתובע כי בשים לב לשנתון הרכב, גובה הק"מ שנסע, כמו גם מחירו הנמוך. התובע מעולם לא פנה לנתבעת בטרוניה כלשהי בקשר עם הרכב, אלא כתשעה חודשים ממועד רכישתו ואלמלא השתהה התובע בפניותיו אל הנתבע בהקשר זה, הרי שהנתבעת וכפי שנהוג אצלה הייתה יכולה לבחון את טענות של התובע בזמן אמת וייתכן וככל שהיה נמצא דבר מאחורי טענות הייתה הנתבעת, לפנים משורת הדין בודקת את העניין וככל שהייתה הנתבעת לפנים משורת דין ומתוך רצון לשמור על יחסים נאותים עם התובע נענית לבקשת התובע להחלפת רכבו באחד הרכבים שברשות הנתבעת כנהוג וכמקובל.
14. לא זו אף זו, היה והנתבעת ייתכן והייתה מקבלת את טענות התובע בקשר לרכב שבנדון,
הרי שבפועל ומאחר והרכב הנ"ל כבר נמכר ע"י התובע במועד בו העלה הוא טענותיו כנגד הנתבעת לראשונה, הרי שלא היה בידי הנתבעת היכולת להתגונן כנגד טענותיו (המוכחשות) של התובע, באשר הרכב לא היה כבר ברשות התובע, אלא בבעלות חדשה.
15. האמור לעיל ממחיש, איפוא, את האבסורד העומד מאחורי טענותיו של התובע, והתנהלותו חסרת תום הלב, בקשה התובע מבקש לבטל את העסקה עם הנתבעת, שעה שהרכב אינו נמצא עוד ברשותו.
16. מכאן, שכל התנהלות התובע הייתה בבחינת "סחטנות לשמה", באשר התובע רכש רכב תמורת סך של 14,500 ₪, עשה בו שימוש למשך כשנה, מכר רכב זה בסכום הזוי ביותר תוך שהתובע קובע מסמרות בעניין, מבלי שאפשר לנתבעת ליתן מענה לטענותיו, כשעתה דורש התובע החזר תשלום בסכומים מופרזים ביותר.
17. למען הסר ספק, יובהר כי מחירון הרכב שבנדון במועד רכישתו ע"י התובע, עמד על סך של 19,900 ש"ח, בעוד שבפועל, התובע שילם סך של 14,500 ש"ח בלבד, וזאת בכפוף למסירת רכב בבעלותו ששוויו לא יותר מאשר סך של 1,000 ש"ח לגריסה. מכאן שבפועל, התובע שילם בעד הרכב סכום המופחת בכ- 5,000 ש"ח משווי מחירון הרכב.
ד. השאלות שבמחלוקת
1. האם לפי הדין חלה חובת גילוי על הנתבעת, או שמא חובת הזהירות חלה על הקונה;
2. האם הוכח מצבו של המנוע ערב המכירה ואם כן – מה היה מצב זה;
3. האם הוכח שהנתבעת ידעה או שהיה עליה לדעת לגבי הליקוי במנוע;
4. האם הנתבעת גילתה, או הסתירה את מצבו של המנוע מהתובע;
5. האם העברת רכב הקאיה היווה תשלום לנתבעת, או דמי תיווך למתווך קנפו;
6. במידה והשאלות הקודמות או חלקן ייענו בחיוב, מה שיעור הנזקים אשר נגרמו לתובע.
ה. האם לפי הדין חלה חובת גילוי על הנתבעת, או שמא חובת הזהירות חלה על הקונה
1. חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי מושתתת על סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הקבוע כדלקמן :
"12.(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים."
2. צד למשא ומתן לשם כריתת חוזה חייב לגלות לצד השני את העובדות הרלוונטיות לחוזה המצויות בידיעתו, ושעשויות להשפיע על החלטתו וגמירות דעתו של הצד האחר להתקשר בחוזה.
3. בעסקת מכר, אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. זאת, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי (ראה ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (6.6.2011)).
4. סעיף 16 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") קובע כי מקום שבו "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה...". סעיף זה מטיל, חובת גילוי על המוכר בנוגע לאי-התאמה של הממכר (המוגדרת באופן רחב בסעיף 11 לחוק המכר) למה שהוסכם בחוזה המכר או לציפיותיו הסבירות של הקונה, ומתקיימת אף אם סבר המוכר שמדובר באי-התאמה בלתי-חשובה או שולית.
5. פרשנות במסגרת ספרו של פרופ' איל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 334 (1987) (להלן: זמיר)) לסעיף 16 לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 קובעת לאמור:
"כותרתו של סעיף 16 היא "העלמת אי- התאמה". העלמת אי- ההתאמה יכולה להיעשות במעשה או במחדל, ועשויה להיעשות מתוך כוונה להטעות את הקונה, מתוך רשלנות גרידא, ואפילו בשגגה. סעיף 16 מטיל על המוכר חובת גילוי על כל אי- התאמה שהמוכר יודע, או שהיה עליו לדעת עליה, וכל הפרה של חובה זו מזכה את הקונה להסתמך על אי- ההתאמה אף אם לא עמד בנטל הבדיקה וההודעה לפי סעיפים 13 עד 15 (בכפוף לסיפא). חובת הגילוי שמטיל החוק משתרעת על כל התקופה שמתחילת המשא ומתן לכריתתו של חוזה המכר, ועד לביצוע המסירה של הממכר לקונה.
ידע המוכר (או היה עליו לדעת) על אי ההתאמה עובר לכריתת החוזה, ולא גילה אותה לקונה, עשויה התנהגותו להצמיח לקונה, לא רק את הפטור מנטל ההודעה הקבוע בסעיף 16, אלא גם תרופות בגין הפרת החיוב לנהוג בתום- לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים הכללי), ובגין הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים הכללי). במקרים מסוימים עשויה אי- התאמה להוות גם עוולה נזיקית. אם נודע למוכר על אי- ההתאמה לאחר כריתת החוזה, יש להחיל דין דומה לסעיף 16, אולם דומה שעצם אי- הגילוי איננו מהווה הפרה של החוזה. חובת הגילוי אינה חלה על עובדות שהקונה יודע עליהן."
6. בפסק הדין ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס ( 11.2.14 ) נאמר כי סעיף 16 הנ"ל הינו סעיף קוגנטי שהצדדים אינם רשאים להתנות עליו: