4. לפי דברי התובע ניתן להבין כי המחיר שנקבו בנתבעת לרכב היה מחירון כלומר כ-19000. לפי דבריו הוא וקנפו נכנסו לדבר עם מוטי ומוטי נקב במחיר של 19,000 ₪. לפי מה שסוכם מחיר הרכב הנרכש היה 14,500 ₪ ובנוסף קיבלה הנתבעת את רכב הקאיה. באם נצרף סך של 14,500 ₪ מחיר הרכב שנרכש על ידי התובע וכן סך של 4,000 ₪ שהיה מחיר הקאיה, הסכום שהתובע טוען כי שילם 18,500 ₪ קרוב למחיר שמי בנתבעת נקב בעת הליך המשא ומתן. כך עולה בחקירת התובע בבית המשפט:
" ת. הייתי עם המשפחה שלי בסיג מכוניות, היה שם בחור בשם כנפו הוא הראה לי רכב במגרש מכוניות נסעתי על המכונית אמרתי לו שזה לא מוצא חן בעיני אמר לי בוא נעלה לקאר ונראה שם מכוניות, לא הכרתי אותו, הלכנו לשם הוא הראה לי מכונית פורד עשיתי סיבוב גם זה לא היה נראה לי, ראיתי את השברולט אמרתי לו מה המחיר שאני רוצה לקנות, נסעתי על השברולט הסכמתי לרכוש את הרכב.
נכנסו למוטי הוא רצה 19000 ₪ מחירון, הרכב מסודר , סגרתי אתו נתתי לו 14,500 ₪ הוא לקח את הקיאה שלי , מוטי אמר לי תראה אי הבנאדם היה מסודר הראה לי תיקונים שעבר הרכב, הוא אמר לי שאלה כל התיקונים, הרכב מתכבה תוך כדי נסיעה והוא לא אמר לי שזה מה שקורה, הוא גם לא אמר לי שהוא רכש אותו ב 8000 ₪
ש. איך הגעת לתומר.
ת. ראיתי אותו במקרה בסיג מכוניות, חשבתי שהוא עובד שם.
ש. אחרי שהייתי בסיג מכוניות לקח אותו תומר לנתבעת
ת. כן.
ש. חיפשת רכב בתקציב שמתאים לך.
ת. כן."
5. ואולם בחקירה של מנהל הנתבעת עולה כי הוא סיכם עם המתווך שהמתווך ייטול כדמי תיווך את רכב הקאיה של התובע:
ש: הוא הגיע אליכם בגלל ההמלצה של תומר. למה הוא צריך לשלם תיווך, שאני אבין?
ת: אני סיכמתי עם תומר, הוא לא הגיע איתו בפעם הראשונה.
ש: אתה סיכמת עם תומר?
ת: אני סיכמתי עם תומר 14 וחצי, אני את הקאיה, לא מעניין אותי. לא מקבל רכב כזה, אין לי מה גם לרצות בו. תעשה בו אתה, עם הבן אדם, מה שבא לך.
ש: הבנתי. זאת אומרת, זה אתה סיכמת עם תומר.
ת: אני סיכמתי את זה עם תומר, כן.
ש: הבנתי. בניגוד, אז אני רוצה להגיד שזה בניגוד למה שנאמר, שאיציק מסר לו את הרכב. הסיכום היה עם תומר ואיתו, הסיכום היה בינך לבין תומר, נכון?
ת: הסיכום היה איתי, עם תומר, שאני לא מתעסק בקאיה. שלא מעניין אותי הקאיה.
ש: שהוא לוקח את הקאיה. ואתה,"
6. הנה כי כן עולה שמנהל הנתבעת סיכם עם המתווך כי דמי התיווך יהיו רכב הקאיה של התובע. מנהל הנתבעת לא יכול היה לסכם עם המתווך ללא הבנה ברורה מצידו כי רכב הקאיה הוא חלק אינטגרלי מהעסקה כולה, שכן הוא איננו יכול להעניק רכב שאינו שלו. מכאן, אין לי אלא להסיק שאת דמי התיווך בעסקה למתווך שילמה הנתבעת, וזאת לאחר שהתובע מסר לה את רכב הקאיה כחלק מהתשלום עבור הרכב שרכש מהנתבעת. מכאן, התובע שילם סך של 18,500 עבור הרכב שקנה.
י. מכל המקובץ, המסקנה היא שהנתבעת מכרה לתובע רכב תוך הפרת חובות הגילוי והזהירות שלה כלפי התובע ועל כן לא היה מנוס לתובע למכור את הרכב במחיר הפסד. מכאן, עלי לקבוע שהנתבעת היא שתישא בנזקים שנגרמו לתובע.
י. שיעור הנזקים
1. בסיכום דבריו של התובע הוא עתר להשיב לו סך של 12,500 ₪ המהווים את ההפרש ששילם התובע בעבור הרכב שקנה מהנתבעת.
בגין השבתת המכונית לפרקי זמן ארוכים, 5000 ₪,
בגין השחתת זמנו של התובע במאמציו לתקן את הרכב במשך כחצי שנה 5000 ₪,
סה"כ נזק ממוני: 22,044.
2. בנוסף מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשיעור שיראה לבית המשפט בנסיבות החמורות דנן, בגין נזקיו הלא מכומתים שהסבה לו הנתבעת, כדלהלן: בגין הוצאות שהוציא התובע בנסותו לתקן את רכבו צורה רציפה במשך חצי שנה. בגין עגמת הנפש והסבל הרב שנגרמה לתובע ולמשפחתו.
3. הנתבעת טענה בעניין הנזקים כי התובע נמנע במתכוון מלפנות בזמן אמת לנתבעת במטרה לבחון את טענותיו. כן נטען כי עלות התיקונים לא הוכחה באסמכתאות. כן נטען, כי ההוצאה בדבר בזבוז זמן הוכחה כטענה שקרית. כך לדוגמה, התובע העיד כי הוא משתכר 3,500 ₪, אך ביקש פיצוי בסך של 5,000 ₪. כן נטען כי ההוצאה בסך של 2,000 ₪ בגין שיעורי נהיגה לא הוכחה וכן סך של 3,000 ₪ בגין השבתת מכונית.
4. בשקלול בין טענות התובע לטענות הנתבעת בעניין הנזקים הגעתי למסקנה לפיה הפיצוי יהיה כדלקמן:
א. על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 12,500 ₪ שהוא סכום ההפרש בין קניית הרכב בסך של 18,500 לבין מכירתו לסוכנות קל אוטו בסך של 6,000 ₪. בקביעת סכום זה נלקחו בחשבון טענות התובע בגין השחתת זמנו של התובע בגין התעסקות עם המכונית וכן השבתת הרכב ומנגד טענת הנתבעת כי בפרק הזמן שבו החזיק התובע הוא נהנה מהרכב.
ב. לעומת זאת בסיכומיה לא התייחסה הנתבעת לטענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי לא ממוני בגין עגמת נפש. סבורני שנגרמה לתובע עגמת נפש מרובה בגין פרשה זו. כידוע, הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
ג. בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79 - חנג דמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה (4), 31:
"... אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13 לחוק התרופות, לפיה "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בכך הוקלה במידת מה מלאכת השומה והכימות. עם זאת, אין להפריז במידת ההקלה, שכן שיקול הדעת, שניתן לבית המשפט, צריך להיות מופעל במסגרת השיקולים, הקבועים בחוק התרופות. . ., בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. . .".
ד. בנסיבות שהוצגו בפני אני סבור כי הוכח שלתובע נגרמו עוגמת נפש מרובה בגין רכישת הרכב מכירתו וההליך המשפטי, ועל כל אלה, על הנתבעת לפצות אותו בסך של 5,000 ₪.
ה. שאר הנזקים להם טוען התובע לא הוכחו שכן לא הוצגו כל אסמכתאות שיוכיחו טענות אלה.
5. מלבד הסכומים שקבעתי לעיל, אני קובע, כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות משפט. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, ב' אדר תשע"ח, 17 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
בנימין בן סימון