28. מעבר לנדרש יוער, כי הסעד שנתבע בגין עוולת גרם הפרת חוזה הינו סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 5 להסכם בין התובעת לשחר, אלא שלא ניתן לבסס תביעת פיצוי מברנס על הסכם זה מאחר וברנס לא היה צד לאותו הסכם. לכאורה, ניתן היה לנסות ולבסס את דרישת הפיצוי המוסכם על הוראות זיכרון הדברים בין ברנס למלול, אשר קבע אף הוא פיצוי מוסכם בגובה של מאה אלף ש"ח, אלא שהתובעת לא טענה לפיצוי בשל הפרת זיכרון הדברים. ממילא, גם אם היתה טענה זו עולה, לא ניתן היה להיעתר לה, לאור קביעתי, כי הצדדים התנערו לאחר מעשה מהוראות זיכרון הדברים, ומאחר וזיכרון הדברים נגע למערכת היחסים בין ברנס למלול ולא להסכם בין התובעת לשחר, אשר טרם בא לעולם באותה העת.
מאחר והתובעת לא יכלה לתבוע פיצוי מוסכם מברנס בגין עוולת גרם הפרת חוזה, הרי שהיה עליה להוכיח את הנזק שנגרם לה כתוצאה מביטול ההסכם עם שחר, והיא לא עשתה כן. על כן, גם אם היתה התובעת מוכיחה את קיומה של עוולת גרם הפרת חוזה, לא ניתן היה להעניק לה כל סעד בגין עוולה זו.
על כן, יש לדחות גם את התביעה נגד ברנס.
29. סוף דבר, התביעה - נדחית.
התובעת תשלם לשחר ולברנס, לכל אחד מהם, שכ"ט עו"ד בסכום של 52,650 ש"ח להיום.
ניתן היום, י"ט שבט תשע"ח, 04 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
שרה דברת, שופטת