פסק דין
רקע
1. הנתבע 1, אמנון שחר (להלן - "שחר") והנתבע 2, שלום ברנס (להלן - "ברנס", ויחד עם שחר - "הנתבעים"), מנהלים יחד עסק למיזוג אוויר למבני ענק, הפועל מאז שנות השבעים. ביום 26.12.1984 התאגד העסק כחברה, הנושאת את השם ניב תעשיות מיזוג אוויר בע"מ (להלן -"החברה"). הנתבעים מחזיקים במניות החברה בחלקים שווים, כאשר לאורך השנים ברנס עסק בביצוע הפרויקטים בפועל ובהתנהלות מול הלקוחות ושחר ניהל את ענייניה הכספיים של החברה.
2. במהלך שנת 2015, החלו הנתבעים לשקול את מכירת החברה, בין היתר, בשל גילם המתקדם. לאחר שמשא ומתן שנערך עם רוכש פוטנציאלי לא צלח, הועלתה האפשרות, כי החברה תימכר למר דניאל מלול, (להלן - "מלול"), לו היכרות קודמת עם הנתבעים לאחר שרכש מהם מגרש, שבבעלות החברה בינואר 2015.
ביום 12.7.15 חתמו שחר ומלול על זיכרון דברים, אשר נועד להסדיר הליך של מכירת מניותיו של שחר בחברה למלול או לחברה מטעמו. ביום 13.7.15 חתמו ברנס ומלול על זיכרון דברים דומה.
3. בעקבות חתימת זיכרון הדברים התנהל מו"מ בין מלול לבין שחר וברנס. במסגרת המו"מ ביקש מלול לרכוש את כלל מניות החברה, אולם במחיר מופחת מהמחיר שנקבע בזיכרון הדברים, שכן, לטענתו, גילה כי מצבה הכלכלי של החברה קשה ממה שחשב.
בין לבין, במהלך דצמבר 2015, הפסיק שחר את עבודתו בחברה וזו נוהלה באופן בלעדי על ידי ברנס.
ביום 18.1.16 חתם שחר על הסכם אשר הסדיר את מכירת מלוא זכויותיו בחברה לתובעת, דאטה הולדינגס בע"מ (להלן - "התובעת"), חברה בשליטה של מלול. בהסכם נקבע, בין היתר, כי התובעת תצרף את חתימתה להסכם וההסכם יכנס לתוקף רק לאחר ששחר יחתום על ההסכם ועל נספחיו, ולאחר שיחתם בפועל הסכם בין התובעת לבין ברנס (סעיף 1.3.2 להסכם המכר בין שחר לתובעת, להלן - "ההסכם"). ההסכם נחתם, כאמור, על ידי שחר, אולם התובעת לא צירפה את חתימתה להסכם באותו השלב.
בעקבות ההסכם החל מלול במעורבות מסוימת בעסקי החברה, אשר היקפה המדויק שנוי במחלוקת בין הצדדים. ביום 22.3.16 אף הועברו למלול זכויות החתימה שהיו לשחר בחברה. עם זאת, המשא ומתן שניהל מלול עם ברנס להסדרת מכירת מניותיו של ברנס בחברה לתובעת לא צלח, כאשר היחסים בין מלול לברנס עלו על שרטון וברנס גירש את מלול ממשרדי החברה.
4. במהלך אפריל 2016 הסלים הסכסוך בין הצדדים, אשר החל, ככל הנראה, חודשים מספר קודם לכן. הסכסוך נבע, בין היתר, בשל טענות ברנס לפיהן שחר משך כספים מהחברה, שלא כדין במהלך השנים בהם טיפל בענייניה הכספיים באופן בלעדי. סכסוך נוסף נוצר כאשר מלול נדרש לאשר את הוראת תשלום המשכורות לעובדים עבור חודש מרץ, אולם בהנחייתו של שחר סרב לעשות כן, כל עוד הרשימה כוללת תשלום משכורת לברנס עצמו. אי ההסכמה בין בעלי זכות החתימה בחברה הובילה לשיתוק זמני של פעילות החברה, שכן הבנק הודיע, שאינו מאפשר כל פעילות בחשבון החברה כל עוד לא יתקבלו הוראות ברורות החתומות על ידי שני מורשי החתימה.
5. ביום 19.4.16 הגיש ברנס בקשה דחופה למתן סעדים זמניים נגד שחר, מלול והתובעת, שימנעו משחר לבצע דיספוזיציה במניות החברה ולהעביר את זכויות החתימה שלו בחברה. כן התבקש מינוי מנהל מיוחד, אשר ישמש כמורשה חתימה יחיד בחברה ומינוי חוקר מיוחד לחשיפת מידע באשר לענייניה הפיננסיים של החברה (ת.א. (מחוזי ב"ש) 37274-04-16, להלן - "התביעה הראשונה"). ביום 20.4.16 קבע כב' השופט פרסקי כין אין מקום למתן הסעד ללא קיומו של תיק עיקרי.
בעקבות החלטה זו הגיש ברנס ביום 21.4.16 תביעה נגד שחר, מלול, והתובעת. בתביעה עתר לקבוע, כי שחר ניהל את החברה בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויותיו ועל כן, יש לחייב את שחר להשיב לקופת החברה כספים שנטל ממנה שלא כדין ולקבוע מנגנון היפרדות בין הצדדים. ברנס טען, כי שחר הסיט את רווחי החברה לגופים בשליטתו, העמיס על החברה הוצאות פרטיות, הסתיר ממנו מידע מהותי, לא שיתף אותו בהכרעות מהותיות, ומכר מגרש בבעלות החברה לתובעת בסכום הנמוך באופן משמעותי מערכו; כן נטען, כי בעקבות מעורבותו של מלול והמגעים למכירת מניות החברה הגיעה החברה ל - Dead Lock ניהולי הדורש התערבות מידית. בד בבד עם התביעה הוגשה בקשה נוספת לסעד זמני.
בדיון ביום 2.5.16 הוסכם בין הצדדים, כי זכויות החתימה בבנק יוסיפו להיות בידי ברנס ומלול, כאשר למלול לא יהיו זכויות בחברה אולם הוא יוכל להגיע למשרדיה ושחר לא יוכל להעביר את מניותיו בחברה לצד שלישי.
6. בעקבות מגעים שהתנהלו בין הצדדים, בפגישה שהתקיימה ביום 7.5.16 בין מלול, ברנס ושחר הסכים ברנס למכור את מניותיו לתובעת בתנאים מסוימים, ומלול אף ניסח לאחר מכן טיוטת הסכם בין הצדדים. עם זאת, מגעים אלה לא הבשילו לכדי הסכם מחייב. במקום זאת, הגיעו שחר וברנס ביום 31.5.16 להסכמה הפוכה, לפיה התביעה הראשונה תמחק ושחר יחזור לעבוד בחברה כבעבר.
קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם מלול היה מודע בזמן אמת להסכם בין שחר וברנס, אם לאו.
ביום 5.6.16 חתמו ברנס, מלול והתובעת על הסכם לפיו ברנס יבטל את התביעה הראשונה וישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ, כאשר הצדדים מתחייבים שלא לתבוע זה את זה בכל עניין הקשור לתביעה זו.
ביום 7.6.16 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם בין ברנס למלול מיום 5.6.16. עוד נקבע, בהסכמת הצדדים, כי התביעה נגד שחר תימחק כאשר כל צד שומר על זכויותיו. יוער, כי אין עוד חולק כי ביום הדיון ביקש ברנס להחתים את מלול על הסכם נוסף, בו נקבע, בין היתר, כי מלול מוותר על כל זכות בחברה, אולם מלול סרב לחתום על כך.
7. ביום 13.6.16 בוטלו זכויות החתימה של מלול בחברה. באותו היום החליטה התובעת להוסיף את חתימתה להסכם, ובכך - לשיטתה - להביאו לתוקף. משהסתבר לה כי שחר עומד על כך כי אין עוד תוקף להסכם שנכרת בינו לתובעת, הוגשה התביעה שבפני.
8. בתביעה עותרת התובעת ליתן צו לאכיפת ההסכם עם שחר ולהעברת מניותיו לידיה; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם עם שחר, בסך 100,000 ש"ח ולחייב את שחר במתן חשבונות לגבי הכספים שמשך מהחברה לאחר יום 7.6.16 ולהשיב כספים אלה לחברה. עוד עותרת התובעת לקבוע כי זיכרון הדברים עם ברנס הופר על ידו באופן יסודי ועל כן יש לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בזיכרון הדברים ולחייב גם את ברנס במתן חשבונות לגבי הכספים שמשך מהחברה לאחר יום 7.6.16 ולהשיב כספים אלה לחברה.
9. בד בבד עם התביעה, הוגשה בקשה למתן צווי מניעה זמניים במעמד צד אחד. ביום 31.17.16 נעתרתי לבקשה בחלקה וקבעתי, בין היתר, כי הנתבעים לא יוכלו להעביר את מניותיהם בחברה לצד ג', למעט למבקשת ולא יוכלו להתקשר עם צד ג' להעברת נכסים של החברה. נאסר על הנתבעים למשוך כספים מהחברה לכיסוי הוצאותיהם, לרבות לכיסוי הוצאות המשפט בתיק זה או לתשלום שכר לבני משפחה, אשר לא היו עובדי החברה קודם ליום 7.6.16.
טענות הצדדים
10. התובעת טוענת כי חתימתו של שחר על ההסכם הינה "הצעה בלתי חוזרת" להתקשר בהסכם. מסקנה זו עולה גם מהסכמתו של שחר - אשר לא הגיעה לידי מימוש רק מטעמים טכניים - לחתום בו ביום על שטר העברת מניות וגם רצונו של שחר למכור את מניותיו, עוד טרם היכרותו עם מלול, רצון שגבר בשל הסכסוך בינו לבין ברנס והטענות הקשות שהועלו נגדו במסגרת הסכסוך. גם מצבה התזרימי הגרוע של החברה תרם לרצונו של שחר למכור את מניותיו. התחייבותו הבלתי חוזרת של שחר מקבלת ביטוי גם בכך שקיבל 45,000 ש"ח על חשבון התמורה המגיעה לו על פי ההסכם. התובעת מציינת, כי ביקשה לקיים את ההתקשרות באופן זה, על מנת ששחר לא יוכל לחזור בו מהסכמתו למכירת המניות לאחר שתצליח להתקשר בהסכם גם עם ברנס.
לעמדת התובעת, לא חלף הזמן הסביר לקיבול ההצעה, לאור המגעים השונים שהתקיימו בתקופה לאחר מכן לגיבוש ההסכם עם ברנס, כאשר במאי 2016 ברנס אף הודיע מפורשות על הסכמתו למכירת מניותיו. שחר לא רק שלא המתין זמן סביר לקיבול, אלא פעל על מנת לסכל את הקיבול, שכן התקשר עם ברנס בהסכם לפיו בתמורה לביטול התביעה נגדו יחזור לעבוד בחברה. על כן, שחר לא היה רשאי לחזור בו מהצעתו, והתובעת היתה רשאית לקבל את ההצעה במועד שבו עשתה זאת.
התובעת מסכימה, כי התנאי הקבוע בסעיף 1.3.2 להסכם לא התממש, שכן לא נחתם הסכם בינה לבין ברנס בסופו של יום. עם זאת, לטעמה משמעות התנאי הינה כי היא רשאית לעכב את צירוף חתימתה להסכם עד לאחר קיום התנאי, אולם חייבת להוסיף את חתימתה לאחר קיומו. פרשנות זו להסכם עולה גם מנסיבות העניין, שכן המדובר בתנאי שנוסף להסכם לבקשת התובעת, שעה ששחר מוכן היה, כי ההסכם יחתם על ידי התובעת באופן מידי. לחלופין, טוענת התובעת, כי שחר מנוע מלהסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה מאחר והוא בהתנהגותו סיכל את קיומו של התנאי, בכך שהתקשר עם ברנס בהסכם לפיו יחזור לעבוד בחברה על מנת לחסוך את הסיכון בניהול תביעה על ידי ברנס נגדו.
התובעת דוחה את טענות ברנס, כי דין תביעתה להידחות על הסף. לעמדתה, היא בעלת הדין הנכונה בהליך מאחר וזיכרון הדברים נחתם לטובתה. פסק הדין בתביעה הראשונה אינו מהווה מעשה בית דין, שכן אותה תביעה התמקדה בטענות נגד שחר ולא התבקש בה כל סעד כלפי התובעת או מלול. ברנס ידע, עוד טרם הודיע על מחיקת התביעה, כי התובעת אינה מסכימה לעמדתו לפיה ההסכמה ביניהם מונעת ממנה לתבוע אותו ואת שחר בהתאם להסכמים שנקשרו ביניהם, ועל כן העלאת הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. כמו כן, מלול הסכים להסדר בשל מרמה של ברנס, אשר גרם לו לחשוב, כי הוא עומד למכור לו את מניותיו.
התובעת מוסיפה, כי יש לקבל את התביעה נגד ברנס שכן הוא הפר את התחייבותו בזיכרון הדברים וניהל איתה מו"מ שלא בתום לב. התובעת הייתה נכונה להתקשר עם ברנס על בסיס זיכרון הדברים ואילו ברנס לא שיתף פעולה במהלך המו"מ, גירש את מלול ממשרדי החברה, חזר בו מהסכמתו למכירת מניותיו ולבסוף התקשר עם שחר בהסכם המונע את העברת המניות. על כן, זכאי מלול לקבל מברנס את הפיצוי המוסכם לפי זיכרון הדברים. כמו כן, ברנס ביצע עוולת גרם הפרת חוזה בכך שגרם לשחר להפר את ההסכם בינו לתובעת, ועליו לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה מהפרת ההסכם.
11. שחר מבהיר, כי התקשר בהסכם עם מלול, על אף התנאים הגרועים שהוצעו לו, בשל רצונו להשתחרר לאלתר מהצורך לנהל את הסכסוך עם ברנס, אלא שלא כך ארע, ובפועל ההסכם גרם דווקא לליבוי הסכסוך עם ברנס ולאיום על עצם פעילות החברה. לעמדתו - ההסכם בינו לתובעת לא נכנס לתוקף מאחר והותלה בתנאי מתלה - חתימת הסכם בין התובעת לברנס - אשר לא התקיים בפועל. אין לקבל את פרשנות התובעת לתנאי המתלה, שכן אין לפרשנות זו כל עיגון בלשון ההסכם ומלול לא הצליח להסביר מדוע פרשנותו אינה מעוגנת בלשון ההסכם. גם מזיכרון הדברים שנחתם עם שחר עולה, כי מימושו מותנה בהגעה להסכמות עם ברנס. שחר טוען, כי התנאי בהסכם נועד להגן דווקא עליו, לאור רצונו להביא ליישוב הסכסוך עם ברנס.
שחר מוסיף, כי מהתנהגות התובעת בזמן אמת עולה כי גם היא סברה, שההסכם אינו נכנס לתוקף עד שיתקיימו התנאים המתלים. התובעת לא שילמה לשחר עבור המניות על אף שהתחייבותה לתשלום לא הותנתה בקיומן של הסכמות עם ברנס. יש לדחות את טענת התובעת כי הפקידה כספים ביום 30.3.16 עבור תשלום לשחר, שכן ההפקדה בוצעה טרם מועד כניסתו הנטענת של ההסכם לתוקף וממילא, המדובר בסכום שונה מזה שנקבע בהסכם אשר הופקד בחשבון החברה במקום שישולם ישירות לשחר. על כן, המדובר בהלוואה שניתנה לשחר בשל הקושי התזרימי שהיה בו אשר אינה מהווה תמורה עבור מכירת המניות. המסקנה לפיה גם התובעת לא סברה, כי ההסכם נכנס לתוקף עולה מכך ששחר לא חתם על כתב התפטרות מדירקטוריון החברה או על כתב העברת המניות לידי התובעת ואף לא נדרש בכתב לעשות כן והתובעת לא שחררה את שחר מהערבויות והבטוחות שהעמיד לחברה.
שחר דוחה את הטענה לפיה סיכל את ההסכם בין ברנס לתובעת וסבור, כי הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה. התובעת אינה יכולה לטעון בנשימה אחת גם כי ההסכם מהווה הצעה בלתי חוזרת של שחר וגם, כי ההסכם הינו הצעה - עם תנאי מתלה - שסוכלה. ממילא, ברור כי אין בטענה ממש לגופה שכן ברנס הוא שהתנגד מיוזמתו למכירת מניותיו לתובעת.
שחר סבור, כי התובעת ומלול נהגו כלפיו בחוסר תום לב, תוך שהם מנצלים את מצוקתו על מנת לרכוש ממנו את מניותיו בחברה בנזיד עדשים. התובעת, לשיטתו, נמנעה מלהוסיף את חתימתה להסכם כל עוד היה סיכון ברכישת המניות, וביקשה לעשות כן רק כאשר הסכנה חלפה ומצבה של החברה התייצב. גם אם תתקבל הטענה, כי עסקינן בהתחייבות חד צדדית מצידו, אזי אין לקבל את הפרשנות לפיה ההצעה נשארת בתוקף לזמן בלתי מוגבל, גם כאשר הנסיבות בהן ניתנה השתנו ואין עוד כל הצדקה למחיר הנמוך שנקבע בה. דרישה לאכיפת ההסכם לאחר שינוי כה דרמטי בנסיבות הינה בלתי צודקת ואין להיענות לה.
12. ברנס טוען, כי דין התביעה נגדו להידחות על הסף לאור התחייבות התובעת, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 7.6.16, שלא להגיש תביעה נגדו בכל עניין הקשור לתביעה הראשונה. שאלת הבעלות במניות הועלתה בתביעה הראשונה, או לחילופין ניתן היה להעלותה בתביעה זו ולכן חל עליה מעשה בית דין. התובעת לא טענה ביום 7.6.16 כי היא שומרת על זכותה לתבוע את ברנס וודאי שלא עיגנה זאת בהסכם.
ברנס מוסיף, כי דין התביעה נגדו להידחות גם לגופה. מלול אינו יכול לתבוע פיצוי בגין הפרת זיכרון הדברים בנסיבות בהן הודה, כי הוא לא ראה בו מסמך מחייב וביקש לרכוש את המניות בסכום נמוך מזה שנקבע בזיכרון הדברים. התנאי המתלה בזיכרון הדברים לא התקיים והתובעת אף לא קיימה את התחייבויותיה הנוספות במסגרתו. כמו כן, אין ממש בתביעה בגין גרם הפרת חוזה, שכן יסודות העוולה לא הוכחו ולא ניתן לטעון נגד ברנס, כי סיכל הסכם, אשר הותנה מלכתחילה בהסכמתו לחתום על הסכם מקביל. ברנס טוען, כי לא ניתן ליחס לו חוסר תום לב בהחלטתו שלא להתקשר עם התובעת בהסכם למכירת מניותיו בחברה, המהווה את מפעל חייו, בפרט לאור תנאי ההסכם הגרועים שהוצעו לו על ידי התובעת והעובדה, כי התובעת הבטיחה להזרים כספים לחברה אך חזרה בה. ככלל, עדותו של מלול הינה עדות יחידה של בעל דין המעוניין בדבר ואין כל נימוקים מיוחדים המצדיקים הסתמכות על עדות זו.
לעמדת ברנס, ההסכם בין התובעת לשחר לא נכנס לתוקף משלא התקיים התנאי המתלה. לשון התנאי הינה ברורה ויש לפרשה מתוך לשון ההסכם, מבלי להיזקק לנסיבות. פרשנות התובעת ללשון ההסכם הינה מאולצת ומהווה ניסיון בדיעבד לשכתב את הוראות ההסכם. בין אם מלול יזם את קיומו של התנאי ובין אם לאו, הוא אינו יכול לפעול בניגוד לתנאי בטענה כי הוא זה שיזם את קיומו. כן יש לדחות את הטענה, כי שחר מנוע מלהסתמך על אי קיום התנאי מאחר וגרם לסיכולו, שכן טענה זו מהווה הרחבת חזית, הגם, שאין בטענה זו ממש גם לגופה, שכן ברנס הביע, לכל אורך הדרך, את התנגדותו הנחרצת למכירת מניותיו לתובעת. לא נחתם כל הסכם בין התובעת לברנס בעקבות הפגישה מיום 7.5.16 רק מאחר ומלול סירב להכניס לטיוטת ההסכם את תוכן ההסכמות שהושגו בין הצדדים ואין זה מקרה, כי מלול נמנע מלצרף את ההקלטה שבודאי ערך במהלך הפגישה. קיים פגם לוגי בטענה, כי ברנס סיכל את ההסכם בין שחר לתובעת, בעוד שחר סיכל את ההסכם בין ברנס לתובעת. הנטל להוכיח את סיכול ההסכם מוטל על מלול, אשר לא עמד בו.
לעמדת ברנס, יש לדחות את הטענה, כי ההסכם היווה הצעה פתוחה בלתי חוזרת מצידו של שחר, שכן זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, שהינו הסכם עם תנאי מתלה. ממילא, חתימת התובעת לא הוספה להסכם תוך זמן סביר, שכן היא חתמה עליו רק כחצי שנה לאחר חתימתו של שחר ובתקופת הביניים לא פעלה בהתאם להסכם ולא הזכירה את קיומו בפני בית המשפט בעת ניהול התביעה הראשונה. כמו כן, החוק והפסיקה כלל אינם מכירים בקיומה של הצעה פתוחה בלתי חוזרת, שאינה מוגבלת בזמן.
ברנס מוסיף, כי כוונת הצדדים להתנות את מכירת המניות בהסכמת שני הנתבעים עולה גם מלשון זיכרון הדברים שניסח מלול. גם התנהלות התובעת בזמן אמת מעידה כי לא ראתה את ההסכם כמחייב לאחר שנכרת. התובעת לא פעלה על מנת ששחר יחתום על התפטרותו מהדירקטוריון ועל העברת המניות ולא קיימה את התחייבותה לשלם כספים לשחר, כאשר הסכומים שהעבירה נועדו לאפשר מתן הלוואה לשחר ואינם תואמים את הוראות ההסכם לפיו יש להעביר את התשלום ישירות לשחר או לעורכת דינו. מלול הסכים, כי לאחר שחתם שחר על ההסכם עדין בדק את היתכנותה הכלכלית של החברה ולא קיבל לידיו את זכויות הניהול בה וגם לא טען במהלך ניהול התביעה הראשונה, כי הוא מחזיק במניות בחברה.
עוד נטען, כי ההסכם בין שחר לתובעת אינו מחייב את החברה. ההסכם לא הוצג בפניו ולא הוצע לו לרכוש את מניותיו של שחר בתנאים אלה, בניגוד לתקנון החברה. אין תוקף להתחייבות בהסכם לפיו החברה תישא בחלק מהתמורה שיקבל שחר עבור מניותיו מבלי שברנס יאשר אותה אף הוא. שחר חתום על ההסכם בשם החברה תוך ניגוד עניינים ועל כן החברה יכולה לבטל את ההסכם. ברנס מוסיף כי אין להורות על אכיפת ההסכם שכן האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, מאחר ויש בה כדי ליתן גמול לתובעת על התנהלותה הערמומית וחסרת תום הלב. כמו כן, אין כל היתכנות לכך שברנס ומלול יצליחו לפעול בשיתוף פעולה בניהול החברה.