13. בתשובתה, טוענת התובעת, כי הטענה לפיה שחר סיכל את קיום התנאי המתלה אינה מהווה הרחבת חזית מאחר והעובדות המבססות אותה מופיעות בכתב התביעה ובכתב התשובה, ואין חובה להעלות טענות משפטיות בכתב טענות. לטענת התובעת, הוכח כי התנאי המתלה בזיכרון הדברים ובהסכם עם שחר הוכנס על ידי מלול, עוד טרם היה סכסוך בינו לבין ברנס. התובעת מוסיפה, כי ההתכתשות בין שחר וברנס היא שהביאה לשיתוק החברה ולא התנהלותו של מלול. עוד טוענת התובעת, כי אין ממש בטענת ברנס, כי הביע התנגדות נחרצת ועקבית למכירת מניותיו, שכן ברנס חתם על זיכרון הדברים, ניהל מו"מ, ואף הביע נכונות למכירת המניות ביום 7.5.16. התובעת לא ניסתה לאלץ את ברנס לחתום על מסמך כלשהו ואין ממש בניסיונו של ברנס לתת פרשנות נלוזה לטיוטות שהועברו במהלך המו"מ.
דיון
14. אקדים ואעיר, כי במהלך ניהול התיק הועלו בו מחלוקות רבות לאופן התרחשות האירועים נשוא התובענה. רובן של מחלוקות אלה אינן רלוונטיות להכרעה בתובענה, ועל כן לא אדרש אליהן לצורך ההכרעה בתיק זה.
15. המחלוקת בין הצדדים הינה, בעיקרה, מחלוקת על תוקפם ופרשנותם של ההסכמים שנערכו - זיכרונות הדברים שנחתמו בשלב הראשון וההסכם בין שחר לתובעת שנחתם בשלב השני. על כן, אעמוד בקצרה על תוכנם של הסכמים אלה.
בשלב הראשון של המו"מ שנערך בין הנתבעים למלול למכירת מניות החברה, נערך זיכרון דברים עם כל אחד מהנתבעים. זיכרון הדברים הראשון, מיום 12.7.15, בין שחר למלול, שכותרתו "זכרון דברים להקמת הסכם למכירת 50% מניות בחברת..." זיכרון הדברים קבע, כי מטרתו להסכים על הליך מחייב אשר סופו העברת מניותיו של שחר בחברה לידי מלול. זכרון דברים זה הותנה במספר תנאים, ובין היתר, "בהצלחה להקים את ההסכמים הנוספים הנדרשים לעסקה הכוללת, לרבות הסכמים שאמורים לקום בין ..." שחר , ברנס, מלול והחברה. כאשר השאיפה היא כי כלל ההסכמים יחתמו יחדיו. הוסכם, כי שחר יקבל מיליון ש"ח עבור מניותיו, ישוחרר מכל התחייבויותיו כלפי החברה ויקבל חלק מרווחי החברה לשנים 2016 -2018 (נספח 3 לתצהיר מלול).
ביום 13.7.15 נחתם זיכרון דברים שני, בין ברנס למלול או חברה מטעמו, ובו אותם עקרונות כמו בהסכם עם שחר. עוד נקבע כי מלול יתן לחברה הלוואת בעלים של 1.2 מיליון ש"ח, יטול על עצמו על התחייבויותיו של שחר, ותינתן לו אופציה לרכוש את מניותיו של ברנס בסכום של 1,000,000 ש"ח ובתנאים דומים לאלה שנקבעו בזיכרון הדברים עם שחר. כן נקבע בזיכרון הדברים פיצוי מוסכם של 100,000 ש"ח בגין הפרתו (נספח 4 לתצהיר מלול).
16. לעומת זיכרון הדברים בין ברנס למלול, אשר לא הבשיל לכדי הסכם, זיכרון הדברים בין מלול לשחר הבשיל בסופו של יום לידי הסכם מחייב, אשר נחתם על ידי שחר ביום 18.1.16.
סעיף 1.3 להסכם קובע, כי הוא לא יכנס לתוקף באופן מידי:
"מוסכם ומקובל בין הצדדים כי הקונה יצרף את חתימתו להסכם וההסכם יכנס לתוקף רק לאחר שכל הדברים דלהלן במצטבר התקיימו בפועל:
1.3.1 אמנון חתם על הסכם זה ועל כל נספחיו המפורטים בסעיף 2.1 להלן, והפקיד אותם בידי עו"ד חדוה ביטון...
1.3.2 נחתם בפועל הסכם בין הקונה לבין בעל המניות השני בחברה שלום ברנס..."
סעיף 2 להסכם קובע, כי עם חתימתו יחתום שחר על כתב התפטרות מדירקטוריון החברה ועבודתו בחברה וכן על שטר העברת מניות. כן נקבע בסעיף 2, כי התובעת תשלם לשחר 30,000 ש"ח עבור המניות, אשר בשלב ראשון יופקדו בידי עו"ד ביטון כנאמנת; כמו כן, התובעת תביא לכך שהחברה תפקיד באופן הדרגתי כספים שיביאו לשחרור פקדון של שחר בגובה של 330,000 ש"ח המשועבד לבנק ואם ברנס יתנגד לכך - התובעת תפקיד את הכספים האמורים בעצמה.
סעיף 3 להסכם קובע, כי שחר יפסיק את פעילותו בחברה, וסעיף 4 קובע כי עם חתימת ההסכם על ידי התובעת היא תפעל להסרת שחר מכל ערבות או בטוחה לחיובי החברה בבנקים השונים. סעיף 5.1 הוסיף וקבע פיצוי מוסכם של 100,000 ש"ח על הפרת ההסכם. (נספח 7 לתצהירו של מלול).
מלול טוען, כי ההסכם עם שחר הוא תלוי רצונו ויכול לחתום עליו למעשה בכל עת שיסבור שנכון הדבר מבחינתו ולכן עם החתימה על ההסכם הפך ההסכם לתקף ומחייב. עמדה זו של מלול אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של ההסכם ולפיו "מוסכם ומקובל בין הצדדים כי הקונה יצרף את חתימתו להסכם וההסכם יכנס לתוקף רק לאחר שכל הדברים דלהלן ובמצטבר התקיימו בפועל". (ס' 1.3 להסכם). התנאים שאמורים היו להתקיים טרם יצרף מלול את חתימתו, הם התנאים המתלים שבסעיף 1.3.1 ו-1.3.2 להסכם, ומשאלה לא התקיימו אין למעשה הסכם תקף בין הצדדים.
17. המחלוקת העיקרית בתיק נוגעת, כאמור, לתוקפו של ההסכם בין שחר לברנס. מחלוקת זו מתמקדת בסעיף 1.3 להסכם זאת בשל העובדה - עליה אין חולק - כי התנאי הקבוע בסעיף 1.3.2 לא התקיים, שכן לא נחתם הסכם בין התובעת לברנס.
לשיטתה של התובעת, ההסכם, החתום על ידי שחר, בלבד, מהווה הצעה בלתי חוזרת. ההסכם נבנה כך לאור רצונה של התובעת למנוע משחר לחזור בו מהסכמתו למכירת המניות לאחר שיושגו הסכמות עם ברנס. משמעות התנאי שנקבע הינה כי "התובעת רשאית לעכב את צירוף חתימתה להסכם עד לאחר קיום התנאי הנ"ל, אך היא תהא חייבת להוסיף את חתימתה ולהכניס את ההסכם לתוקף, לאחר קיומו" (סעיף 16 לתצהיר מלול). על כן, סבורה התובעת כי היא רשאית לותר על התנאי ולהכניס את ההסכם לתוקף באמצעות חתימתה בלבד, גם בהעדר הסכם מול ברנס.
עמדתם של הנתבעים שונה היא. לעמדתם, סעיף 1.3 קובע כי עסקינן בהסכם עם תנאי מתלה, אשר לא יכנס לתוקף אם לא יתקיימו שני התנאים הקבועים בו - חתימתו של שחר על ההסכם ועל כל נספחיו והפקדתם בידי עוה"ד חדוה ביטון, ב"כ של מלול וחתימת הסכם בין התובעת לברנס. מאחר והתנאי המתלה השני, קיום הסכם בין התובעת לברנס, לא התקיים, אזי ההסכם בטל.
בויכוח בין שתי עמדות אלה, סבורה אני כי הדין עם הנתבעים.
18. ראשית יש לבחון את פרשנות התנאי הקבוע בסעיף 1.3 להסכם.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק החוזים"), קובע כי, בפרשנות ההסכם יש לבחון את "אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". כידוע, קיימת מחלוקת בשאלה האם יש לבחון במקביל את נסיבות החוזה ולשון החוזה, או שיש ליתן עדיפות ללשון החוזה ולבחון את נסיבות כריתת החוזה רק כאשר הלשון אינה ברורה. איני מוצאת להידרש למחלוקת זו, שהינה ממילא תיאורטית בעיקרה (ע"א 3894/11 דלק נ' בן שלום, עמ' 9-10 (פורסם בנבו) (6.6.13); וראה גם ע"א 8300/15 רשות הפיתוח נ' לבניין מוצרי מלט בע"מ, [פורסם בנבו] עמ' 10, 14 (29.8.17)), שכן בענינינו, לא רק שלשון ההסכם הינה ברורה וחד משמעית, אלא שגם נסיבות חתימת ההסכם אינן מצדיקות פרשנות הסוטה מלשונו הפשוטה של ההסכם.
19. לשון התנאי הקבוע בסעיף 1.3 לזיכרון הדברים הינו, חד משמעי וברור, והוא קובע במפורש כי ההסכם יכנס לתוקף רק לאחר שיחתם בפועל הסכם בין התובעת לבין ברנס. פרשנותה של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של ההסכם, ולא עלה בידי מלול להסביר את פרשנותו בפני בית המשפט, תוך שגם הוא הודה כי "אני מסכים שיש כאן איזה שהיא בעיה עם הניסוח" (פ' 13.6.17 עמ' 47).
מלול ביקש לטעון כי נסיבותיו של ההסכם מעידות על כך שהתנאי נועד עבורו, שכן הוא שהיה מעוניין להבטיח את כריתת שני ההסכמים במקביל עם שחר ועם ברנס, ואילו שחר היה מעוניין לעזוב את החברה בכל מקרה; על כן, אומד דעת הצדדים היה כי כניסת ההסכם לתוקף, תלןיה במלול והוא יוכל לעשות כן גם מבלי שהתנאי הדורש את ההתקשרות עם ברנס יתקיים. אלא שמהראיות בדבר נסיבות כריתת ההסכם עולה, כי התנאי נבע גם מרצונו של שחר, אשר ביקש כי ההסכם יותנה בכך כי ברנס יסכים - לכל הפחות - למכירת מניותיו של שחר לתובעת, לאור רצונו של שחר שלא להסלים את הסכסוך עם ברנס (ראה, בין היתר, סעיף 8 לתצהיר שחר, וכן עדות שחר בפ' 25.6.17 עמ' 271, 397). מבלי שאדרש לשאלה באיזה שלב החל הסכסוך בין ברנס לשחר, אין ספק כי בעת חתימת ההסכם בין שחר למלול הסכסוך כבר החל - גם אם טרם הגיע לשיאו; אני מקבלת את עדותו של שחר, כי הוא אמנם היה מעוניין לעזוב את החברה אולם לא רצה לעשות כן במחיר של הסלמת הסכסוך עם ברנס. הפרשנות לפיה התנאי שדורש את קיומו של הסכם עם ברנס מחייב את שני הצדדים להסכם עולה בקנה אחד גם עם לשון זיכרון הדברים בין שחר למלול, אשר הבהיר כי לצורך כריתת הסכם מפורט בין הצדדים יש להגיע להסכמות עם ברנס וזאת ללא סייגים כלשהם לפיהם התנאי מחייב רק את אחד הצדדים בהסכם (סעיף 3 לזיכרון הדברים, נספח 3 לתצהיר מלול).
על כן, אין בנסיבות כריתת ההסכם כדי להצדיק סטיה מלשונו החד משמעית של ההסכם, ויש לקבוע כי בהתאם לסעיף 1.3 תוקפו של ההסכם הותנה בקיומו של הסכם בין התובעת לברנס. מסקנה זו עולה גם מתוך התנהגותו של מלול, שהיה מעונין לרכוש את כל המניות בחברה והשאיר לעצמו פתח מילוט בדמות תנאי מתלה, ככל שברנס לא יחתום על הסכם עימו, ההסכם עם שחר לא יחייב אותו, משלא התקיים התנאי המתלה, שכן אם רצה לרכוש את מניותיו של שחר בלבד, לא ברור הצורך בתנאים המתלים שבהסכם ויכול היה לעשות כן ללא כל תנאי.
20. לא רק זאת גם התנאי הנוסף בס' 1.3.1- לפיו - שחר "חתם על הסכם זה ועל כל נספחיו המפורטים בסעיף 2.1 להלן, והפקיד אותם בידי עו"ד חדוה ביטון... - לא התקיים. ההסכם אמנם נחתם אך לא הנספחים לו, אשר כלל לא הוכנו, וכפועל יוצא מכך, גם לא הופקדו בידי ב"כ של מלול. יתרה מזו, במהלך כל התקופה לא היתה ולו פניה אחת בכתב לשחר שיבוא לחתום על המסמכים. אמנם מלול טען כי פנה אליו בע"פ, אך מתקשה אני לקבל זאת כעובדה מוגמרת, שאכן כך היה. מטבע הדברים , ככל והיו פניות בע"פ ושחר לא נענה לכן, הכיצד זה שלא היתה ולו פניה אחת בכתב.
21. עסקינן, אם כן, בהסכם עם תנאי מתלה. הסכם עם תנאי מתלה הינו הסכם על תנאי, אשר יכנס לתוקף רק במידה ויתקיים התנאי הקבוע בו (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, עמ' 470, 473 (2005) (להלן – "שלו")). הדין החל ביחס להסכם עם תנאי מתלה קבוע בסעיף 29 לחוק החוזים, לפיו " היה חוזה מותנה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק – מתבטלת ההתנאה". משלא התקיים התנאי המתלה, אזי החוזה בטל למפרע, והצדדים זכאים להשבה של כל מה שניתן על פי החוזה (שלו, עמ' 485).
עם זאת, הכלל לפיו חוזה התלוי בתנאי מתלה יתבטל במידה והתנאי המתלה אינו מתקיים אינו מוחלט. לכלל זה קבוע חריג בסעיף 28(א) לחוק החוזים, לפיו "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". בעניין זה נאמר, כי "הוראת סעיף 28 נובעת מעקרון תום הלב. הסעיף מטיל על הצדדים לחוזה על תנאי חובת נאמנות והתנהגות לפי רוח החוזה. מניעת קיום התנאי המתלה או גרימת קיום התנאי המפסיק מהווים הפרת חובה זו. לפיכך, כאשר אחד הצדדים לחוזה על תנאי פועל – לקיום או לאי-קיום התנאי – בניגוד לחובת תום-הלב, מתייחס הדין לתנאי אילו התקיים, או כאילו לא התקיים, לפי העניין" (שלו, עמ' 488).
22. בענייננו, ההסכם הותנה בשני תנאים מתלים, חתימה על ההסכם שאכן נחתם וחתימה על כל המסמכים הנלווים - תנאי שלא התקיים ותנאי נוסף - חתימה על הסכם עם ברנס – אשר אף הוא לא התקיים, שכן אין חולק, כי ברנס סרב לחתום על הסכם למכירת מניותיו לתובעת וגם אינו צפוי להגיע להסכמה כזו בעתיד. על כן, ההסכם בטל.
מסקנה זו אינה משתנה גם אם יקבע, כי ההסכם אכן היה הצעה בלתי חוזרת של שחר, כפי שטוענת התובעת. גם אם עסקינן בהצעה בלתי חוזרת, הרי שתוקפה של הצעה זו הותנה בקיומם של התנאים המתלים, ומשאלה לא התקיימו - בטלה ההצעה.
בהקשר זה, אין משמעות לשאלה אם שחר קיבל מהתובעת 45,000 ש"ח על חשבון התמורה בהסכם, אם לאו. אין בקבלת כספים - ואיני קובעת ממצא בנושא - כדי ליתן תוקף להסכם בניגוד להוראה המפורשת המתנה את תוקפו בקיומו של הסכם בין התובעת לברנס.
23. התובעת טוענת, לחילופין, כי שחר מנוע מלהסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה מאחר והוא מנע את קיום התנאי, בכך שביום 31.5.16 הגיע להסכמה נוגדת עם ברנס, לפיה הוא ישוב לעבוד בחברה. דין טענה זו להידחות.
מהתרשמותי מעדותם של ברנס ושחר עלה בבירור, כי ברנס הוא שביקש למנוע את מכירת מניות החברה לתובעת, ואף לחץ על שחר לסגת מהתחייבותו לתובעת ולשוב לעבוד בחברה; לעומת זאת שחר היה מעדיף - אם הדברים היו תלויים בו - לקיים את ההסכם עם התובעת ולפרוש מפעילותו בחברה. כך, שחר העיד, כי אלמלא הגשת התביעה הראשונה והחששות שלו מפני השלכותיה, הוא היה מקיים את ההסכם ומוכר את מניותיו לתובעת (פ' 20.7.17 עמ' 466). לעומת זאת, ברנס העיד כי הוא מעוניין ששחר יוסיף לעבוד איתו כפי שהיה בחמישים השנה האחרונות (פ' 12.9.17 עמ' 570), והוסיף כי "אני בסך הכל רציתי דבר אחד – שכל הדבר הזה, כמו שהוא התחיל, הוא ייגמר. היינו בנושא הזה אצל השופט פרסקי ושם נגמרו כל הדברים האלה ואמנון חזר בחזרה וכל הדבר הזה הסתדר" (שם, עמ' 590). ברנס אף הוסיף והעיד כי הוא אמנם היה מוכן לשקול להתקשר עם התובעת בהסכם למכירת מניותיו בעקבות הפגישה מיום 7.5.16, אלא שההסכם לא יצא אל הפועל מאחר וטיוטת ההסכם שהציע מלול לא עיגנה את הדרישות שהציג ברנס במהלך הפגישה (פ' 12.9.17 עמ' 678-680).
בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי שחר סיכל את קיום ההתקשרות בין ברנס לתובעת, נהפוך הוא, שחר, כאמור, היה מעוניין בכך שברנס והתובעת יתקשרו בהסכם והוא יוכל לקיים את התקשרותו א עם התובעת, אלא שברנס לא הסכים לכך מסיבותיו שלו.