7. ביום 13.6.16 בוטלו זכויות החתימה של מלול בחברה. באותו היום החליטה התובעת להוסיף את חתימתה להסכם, ובכך - לשיטתה - להביאו לתוקף. משהסתבר לה כי שחר עומד על כך כי אין עוד תוקף להסכם שנכרת בינו לתובעת, הוגשה התביעה שבפני.
8. בתביעה עותרת התובעת ליתן צו לאכיפת ההסכם עם שחר ולהעברת מניותיו לידיה; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם עם שחר, בסך 100,000 ש"ח ולחייב את שחר במתן חשבונות לגבי הכספים שמשך מהחברה לאחר יום 7.6.16 ולהשיב כספים אלה לחברה. עוד עותרת התובעת לקבוע כי זיכרון הדברים עם ברנס הופר על ידו באופן יסודי ועל כן יש לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בזיכרון הדברים ולחייב גם את ברנס במתן חשבונות לגבי הכספים שמשך מהחברה לאחר יום 7.6.16 ולהשיב כספים אלה לחברה.
9. בד בבד עם התביעה, הוגשה בקשה למתן צווי מניעה זמניים במעמד צד אחד. ביום 31.17.16 נעתרתי לבקשה בחלקה וקבעתי, בין היתר, כי הנתבעים לא יוכלו להעביר את מניותיהם בחברה לצד ג', למעט למבקשת ולא יוכלו להתקשר עם צד ג' להעברת נכסים של החברה. נאסר על הנתבעים למשוך כספים מהחברה לכיסוי הוצאותיהם, לרבות לכיסוי הוצאות המשפט בתיק זה או לתשלום שכר לבני משפחה, אשר לא היו עובדי החברה קודם ליום 7.6.16.
טענות הצדדים
10. התובעת טוענת כי חתימתו של שחר על ההסכם הינה "הצעה בלתי חוזרת" להתקשר בהסכם. מסקנה זו עולה גם מהסכמתו של שחר - אשר לא הגיעה לידי מימוש רק מטעמים טכניים - לחתום בו ביום על שטר העברת מניות וגם רצונו של שחר למכור את מניותיו, עוד טרם היכרותו עם מלול, רצון שגבר בשל הסכסוך בינו לבין ברנס והטענות הקשות שהועלו נגדו במסגרת הסכסוך. גם מצבה התזרימי הגרוע של החברה תרם לרצונו של שחר למכור את מניותיו. התחייבותו הבלתי חוזרת של שחר מקבלת ביטוי גם בכך שקיבל 45,000 ש"ח על חשבון התמורה המגיעה לו על פי ההסכם. התובעת מציינת, כי ביקשה לקיים את ההתקשרות באופן זה, על מנת ששחר לא יוכל לחזור בו מהסכמתו למכירת המניות לאחר שתצליח להתקשר בהסכם גם עם ברנס.
לעמדת התובעת, לא חלף הזמן הסביר לקיבול ההצעה, לאור המגעים השונים שהתקיימו בתקופה לאחר מכן לגיבוש ההסכם עם ברנס, כאשר במאי 2016 ברנס אף הודיע מפורשות על הסכמתו למכירת מניותיו. שחר לא רק שלא המתין זמן סביר לקיבול, אלא פעל על מנת לסכל את הקיבול, שכן התקשר עם ברנס בהסכם לפיו בתמורה לביטול התביעה נגדו יחזור לעבוד בחברה. על כן, שחר לא היה רשאי לחזור בו מהצעתו, והתובעת היתה רשאית לקבל את ההצעה במועד שבו עשתה זאת.
התובעת מסכימה, כי התנאי הקבוע בסעיף 1.3.2 להסכם לא התממש, שכן לא נחתם הסכם בינה לבין ברנס בסופו של יום. עם זאת, לטעמה משמעות התנאי הינה כי היא רשאית לעכב את צירוף חתימתה להסכם עד לאחר קיום התנאי, אולם חייבת להוסיף את חתימתה לאחר קיומו. פרשנות זו להסכם עולה גם מנסיבות העניין, שכן המדובר בתנאי שנוסף להסכם לבקשת התובעת, שעה ששחר מוכן היה, כי ההסכם יחתם על ידי התובעת באופן מידי. לחלופין, טוענת התובעת, כי שחר מנוע מלהסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה מאחר והוא בהתנהגותו סיכל את קיומו של התנאי, בכך שהתקשר עם ברנס בהסכם לפיו יחזור לעבוד בחברה על מנת לחסוך את הסיכון בניהול תביעה על ידי ברנס נגדו.
התובעת דוחה את טענות ברנס, כי דין תביעתה להידחות על הסף. לעמדתה, היא בעלת הדין הנכונה בהליך מאחר וזיכרון הדברים נחתם לטובתה. פסק הדין בתביעה הראשונה אינו מהווה מעשה בית דין, שכן אותה תביעה התמקדה בטענות נגד שחר ולא התבקש בה כל סעד כלפי התובעת או מלול. ברנס ידע, עוד טרם הודיע על מחיקת התביעה, כי התובעת אינה מסכימה לעמדתו לפיה ההסכמה ביניהם מונעת ממנה לתבוע אותו ואת שחר בהתאם להסכמים שנקשרו ביניהם, ועל כן העלאת הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. כמו כן, מלול הסכים להסדר בשל מרמה של ברנס, אשר גרם לו לחשוב, כי הוא עומד למכור לו את מניותיו.
התובעת מוסיפה, כי יש לקבל את התביעה נגד ברנס שכן הוא הפר את התחייבותו בזיכרון הדברים וניהל איתה מו"מ שלא בתום לב. התובעת הייתה נכונה להתקשר עם ברנס על בסיס זיכרון הדברים ואילו ברנס לא שיתף פעולה במהלך המו"מ, גירש את מלול ממשרדי החברה, חזר בו מהסכמתו למכירת מניותיו ולבסוף התקשר עם שחר בהסכם המונע את העברת המניות. על כן, זכאי מלול לקבל מברנס את הפיצוי המוסכם לפי זיכרון הדברים. כמו כן, ברנס ביצע עוולת גרם הפרת חוזה בכך שגרם לשחר להפר את ההסכם בינו לתובעת, ועליו לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה מהפרת ההסכם.