ההסכמה של בכר וברק לאורך השנים לתנאי המסחר במסגרתם התנהלה החברה
47. להלן נתייחס בפירוט לטענות התובעים ביחס לתנאי המסחר הבעייתיים שקופרלי כפה לגישתם על החברה. אולם בטרם נעשה זאת, יש לציין כי חרף עמדתם הנוכחית אודות תנאים אלה, אין חולק כי למעט עדות אודות פנייה של בכר בעל-פה לקופרלי בהקשר זה, ברק ובכר לא מחו ב"זמן אמת" בפניו של קופרלי ביחס לתנאים אלה, ולא ניסו להביא לשינוים.
ברק העיד בהקשר זה "מדי פעם ניסיתי להביע חוסר שביעות רצון מהתכתיבים של הנתבעים, אך הדבר לא עניין אותם כלל. הם המשיכו בשלהם" (ס' 8 לתצהיר ברק). הוא הוסיף כי "מפעם לפעם ניסיתי להציע דרכים אחרות, או שפעלתי כדי לצמצם את הפגיעה בחברה על-ידי ההתנהלות הזו. לצערי, כל ניסיון שלי לשנות את מצב הדברים נתקל בהתנגדות מוחלטת" (ס' 20 לתצהיר ברק). עוד טען ברק כי הוא ואביו פנו מספר פעמים לקופרלי על-מנת לשכנע אותו שהחברה תרכוש ירקות וחומרי-גלם מספקים אחרים במחירים זולים יותר, אולם נתקלו בהתנגדות לבצע רכישות שלא מקבוצת חצי-חינם בטענה ש"כסף לא יוצא מהבית" (ר' ס' 41 לתצהיר ברק). יחד עם זאת, אין בידי התובעים מסמכים או תיעוד אחר לכך שמחו בזמן אמת על תנאי ההתקשרות עם קבוצת חצי-חינם או לגבי השיחות שערכו בנושא עם קופרלי ושלום (פ' 18.6.2017 עמ' 90 ש' 1-עמ' 91 ש' 1, עמ' 179 ש' 17-עמ' 180 ש' 14).
48. העובדה שלא הוכח כי התובעים מחו ביחס לתנאי המסחר הבעייתיים לשיטתם, מכבידה עליהם, שכן היא מהווה אינדיקציה לכוונת הצדדים במועד בו הוקמה החברה ולהסכמה ביניהם בהמשך הדרך. כידוע, התנהלות הצדדים לאחר ההתקשרות בהסכם עשויה לשמש עוגן פרשני לפרשנותו. כאשר ההסכמה בין הצדדים היתה – אם בכלל – הסכמה בעל-פה, יש חשיבות גדולה לאופן בו הצדדים התנהלו לאחר מכן. במקרה דנן אין חולק כי לאורך תקופה של שש שנים בערך, עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, פעלו הצדדים בהתאם למתואר בתצהיריהם. אכן, חלק מדרכי הפעולה אינן שגרתיות. כך למשל עולה מהעדויות כי כאשר החברה רכשה ירקות מתוצרת חקלאית, היה מחיר הרכישה נקבע באופן חד-צדדי ובדיעבד על-ידי תוצרת חקלאית, והצדדים לא היו מנהלים משא-ומתן לפני הרכישה אודות המחיר. יחד עם זאת, הצדדים התנהלו בדרך זו לאורך זמן, כאמור בלי שקיימת ראיה אובייקטיבית טובה לכך שבכר או ברק מחו בפני קופרלי או שלום ביחס לכך.
סיכום – האם החברה התנהלה באופן שפגע בציפיות הלגיטימיות של התובעים?
49. כפי שתואר בהרחבה לעיל, האופן בו התנהלה החברה עלה בקנה אחד עם מטרותיהם של שני הצדדים בשותפות – בעוד שקופרלי ושלום התוו את המדיניות העסקית של החברה וניווטו את פעילותה, הניהול השוטף שלה הופקד בידי בכר וברק. האחרונים קיבלו הזדמנות לעבוד בחברה, בלא שנדרשו לשאת בעלויות ובמימון שלה. לאור כל האמור, המסקנה לפיה הציפייה הלגיטימית של התובעים היתה כי הם יוסיפו לעבוד בחברה ולקבל ממנה שכר וכן יקבלו (מקופרלי) הטבות נוספות מעבר לשכרם, וכי לא היתה להם ציפייה לגיטימית ביחס לאופן ההתנהלות של החברה ובכלל זה ביחס למתח הרווחים שיהיה לה, היא מסקנה סבירה.