כזכור, טענו התובעים כי קופרלי ושלום כפו על החברה בהתנהלותם לשמש מכשיר להפקת רווחים עבור חצי-חינם בלא שהיא עצמה תרוויח דבר (ר' למשל סעיף 13 לתצהירו של ברק). ואולם, אני סבורה כי אף לו היו התובעים מוכיחים כי כך פעלו קופרלי ושלום (באופן שפגע במידה כזו או אחרת ברווחיות החברה), הרי לאור העובדה שהם לא נדרשו מעולם לממן את פעילות החברה, אחזקותיהם בחברה לא דוללו ובנוסף הם קיבלו לאורך כל התקופה שכר מלא והוגן מהחברה כנגד עבודתם בה, לא ניתן לקבוע כי ההתנהלות הזו היוותה פגיעה בציפיות הלגיטימיות שלהם.
יתרה מכך, אילו היו התובעים בוחרים לנהל את החברה תחת משטר אחר, בו קופרלי אינו מי ש"מכתיב את הכללים", היה עליהם מנגד להשתתף במימון החברה בהתאם לצרכיה בהתאם לחלקם היחסי בה, או לחילופין לשאת במחיר של דילול אחזקותיהם בהתאם להשקעותיהם של קופרלי ושלום בחברה. מאחר שהתובעים לא התכוונו להוציא כספים מכיסם לטובת החברה – נראה כי תחת משטר כזה היו אחזקותיהם בחברה מדוללות כמעט לחלוטין לאור הסכומים שהשקיעו בה קופרלי ושלום לאורך השנים. ממילא בנסיבות כאלה היו התובעים מאבדים כמעט את כל זכויותיהם בחברה כבעלי-מניות בה.
ברק ובכר ציפו אם כן שהחברה תהיה עבורם מקום עבודה קבוע, שתשלם להם שכר וכן טובות הנאה נוספות. הם לא ציפו לכך שהחברה תתנהל באופן שונה מזה בו היא התנהלה בפועל מבחינה עסקית או מבחינת אופן קבלת ההחלטות בה. ככל שהיתה סטייה מהציפיות הלגיטימיות של ברק ובכר, זו נוגעת להפסקת העסקתם בחברה. כלומר, הפגיעה הנטענת היא בזכויותיהם כעובדים של החברה ולא כבעלי-מניות בה. טענות אפשריות של בכר או ברק בהקשר זה של פיטוריהם מהחברה, היו צריכות להיטען על-ידיהם במסגרת הנכונה, ולא במסגרת של תביעת קיפוח בין בעלי-מניות.
50. סיכומו של פרק זה – התנהלות החברה בהתייחס לזכויות הצדדים לא חרגה מהציפיות הסבירות שהיו להם בעת רכישת החברה ולאחר מכן. התובעים לא הוכיחו את טענת הקיפוח שלהם בהקשר זה.
פרק ב' - האם הוכחה הסטת כספים מהחברה לחברות אחרות בקבוצת חצי-חינם?
51. כפי שהובהר לעיל, טענת התובעים מבוססת על ההנחה שתנאי המסחר שהתובעת התקשרה בהם עם הספקית העיקרית שלה – תוצרת חקלאית, כמו גם עם החברה העיקרית שלה היא שיווקה את הסלטים שהוכנו על-ידיה – חצי-חינם, היו תנאים שהוכתבו על-ידי קופרלי ושלום, וכי אלה היו תנאים גרועים שהזיקו לחברה. כפי שיובהר, אני סבורה כי דין הטענה להידחות.