המערערות הסתמכו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 1626/68, המ' 2353/68 [25], בעמ' 129, שם החליט הנשיא התורן י' לם, כי משווק, שהיה מפיץ בעל זכות הפצה בלעדית באזור מסוים ושזכותו בוטלה על-ידי היצרן שהחל להפיץ את המוצרים בעצמו, רכש לו זכות קניינית, שאותה הוא רשאי להעביר לאחרים בתמורה:
"מתוך נסיוני בתיקים אחרים נוכחתי לדעת, כי סוכנויות מסוג הנידון נהפכו לרכוש הסוכנים...
..... למדתי איפוא כי השתרש נוהג שהוא כבר די ישן אשר הפך את הסוכנות שהיתה זכות חוזית בלבד, לזכויות קבועות, אשר העניקו לבעל הסוכנות רשות, אפילו להעביר זכויות למישהו אחר וגם למנוע כי יפוטר בלי כל סיבה".
לדעה דומה ראה השופט ש' לבנברג בהמ' (ת"א) 9626/72 (ת"א 2874/72) [26].
אך על דברים אלה נאמר מפי השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 687/76 [6] הנ"ל (שעסק כסוכן עצמאי אשר הפנה לקוחות וקיבל עמלה תמורת כל מכירה שבוצעה כתוצאה מהפניה שלו - דהיינו "סוכן מסחרי" על פי ההגדרה), בעמ' 728:
"אין מקום לספק שדברים אלה אינם יכולים לשמש בסיס לקביעה שקיים נוהג לשלם פיצויים לסוכנים. ההחלטה ניתנה בבקשה לצו-מניעה זמני לאסור על הספק לשווק סחורה שלא באמצעות הסוכן. ברור מההחלטה ששאלה של קיום נוהג לשלם פיצויים לסוכן לא נדונה באותה המרצה ולא נשמעו ראיות בדבר קיום הנוהג, אלא כל מה שנקבע היה מושתת על נסיונו של הנשיא התורן לם. אפילו אם נגיד שנסיון זה היה מספיק לשם ביסוס צו-ביניים, הרי בוודאי שאין למצוא בדברים שנאמרו באותה החלטה כל הכרעה של בית-משפט, שאכן קיים נוהג לשלם פיצויים לסוכן".
מהחלטתו זו של הנשיא התורן לם הסתייגו גם השופט ז' יהודאי
בהמ' (חי') 941/70 [27] וגם השופטת ה' בן-עתו בת"א (ת"א) 861/85- 867[21] הנ"ל, אשר אמרה:
"בכל המקרים מדובר על פיצוי לא בגלל עצם שלילת הסוכנות כי אם בשל מתן ארכה לתקופה קצרה ובלתי סבירה... מכאן ועד לטענה שאכן יש זכות לפיצוי בגין עצם הפסקת הסוכנות המרחק רב".
ואכן, כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם
--- סוף עמוד 682 ---
להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על-ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על-ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן (ראה 231staubach, supra, at). אילו הייתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, הייתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי.