66. לטענתו של מר אהרונסון, יש להתחשב בכך, שדגנית הייתה במועדים הרלוונטיים מאפייה קטנה יחסית, והחזיקה, גם לשיטת התביעה, אחוזים בודדים מכלל שוק הלחם. עם זאת, בשוק הלחם המפוקח, העריך מר אוברקוביץ' כי חלקה של דגנית עומד על 12% – 13% (ת/1924, בעמוד 15). מדובר בחלק קטן יחסית, אך משמעותי בהחלט. נוכח נתון זה, הטענה כי דגנית מקדה מאמצים בפיתוח לחמים מיוחדים, אינה משפיעה באופן משמעותי על התמונה הכוללת.
67. לטענת מר אהרונסון, דגנית מיקדה את פעילותה ברשתות השיווק (הודעת מר אוברקוביץ', ת/1922, בעמוד 5). ברם, דברים אלה מתייחסים למקומות בהם התמקדה דגנית בניסיון להגדיל את נתח השוק שלה. הם אינם מלמדים על חלקה היחסי בשוק, על פי התפלגות בין חנויות קטנות לבין רשתות שיווק. אוסיף, כי בהכרעת הדין הראשונה נקבע כי הטענה שהיו מחירי 3 ב – 10 ברשתות השיווק, הוכחה במקצת בלבד. בה בעת נקבע, כי ההסכמה השנייה, לעניין הימנעות מתחרות על לקוחות קיימים, התייחסה לרשתות שיווק. במצב זה, גם בטיעון זה אין כדי להשפיע באופן ממשי על הדיון.
--- סוף עמוד 20 ---
68. עמדת המאשימה היא כי יש להחמיר ברכיב הקנס במסגרת העונש. לגישתה, הואיל ומר אהרונסון אינו צפוי לעונש של שלילת חירות, בתמהיל הענישה הרף של רכיב הקנס צריך שיהיה גבוה בהרבה מזה של נאשמים אחרים. על פי הטענה, קיים בין רכיבי הענישה השונים יחס של כלים שלובים. בהקשר זה טוענת המאשימה, כי אלמלא מצבו הרפואי החריג של מר אהרונסון, היה על מתחם העונש בעניינו להיות גבוה במידה משמעותית מזה של מר דוידוביץ ומר שניידמן. המאשימה מפנה לכך, שמדובר בעבירה כלכלית, אשר בוצעה תוך חישוב ציני של שיקולי רווח. המאשימה מפנה לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה בעבירות של הגבלים עסקיים יש להטיל קנסות גבוהים, על מנת לעקר את התמריץ לביצוע עבירות. המאשימה מפנה בהקשר זה לכך שבע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל (29.12.2015) הקלה משמעותית ברכיב המאסר לא הביאה להקלה מקבילה ברכיב הקנס.
69. גישתה העקרונית של המאשימה בדבר הצורך בהטלת קנסות משמעותיים בעבירות כלכליות מקובלת עליי. היא מקרינה במישרין על מקרה זה. מקובלת עליי עקרונית גם הגישה, כי יש להתבונן על התוצאה העונשית בעניינו של נאשם פלוני, בראייה כוללת המביאה בחשבון את כלל רכיבי הענישה. בה בעת, יש לזכור כי ההקלה עם מר אהרונסון לגבי רכיב המאסר לא הייתה לפנים משורת הדין. היא נבעה מנתונים אובייקטיביים, אשר הצדיקו, ואף חייבו זאת. זאת ועוד, נתונים אישיים המביאים להקלה ברכיב המאסר, עשויים לא אחת להביא להקלה גם ברכיב הקנס. לא למותר לציין, כי בפרשת לופוליאנסקי, עליה נסמכת המאשימה, לא אומצה גישה, לפיה הקלה ברכיב המאסר בשל נסיבות רפואיות חריגות, מובילה באופן אוטומטי להחמרה נגדית ברכיב הקנס (וראו בפסקה 227 לפסק הדין באותה פרשה). התוצאה הכוללת המתקבלת במקרה זה היא, כי השיקול המרכזי בקביעת מתחם הקנס צריך שיהיה, כפי שהוא בדרך כלל, שיקול ההלימה לעבירה ולנסיבות ביצועה.