בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"פ 28192-08-12 מדינת ישראל נ' אנגל ואח'
לפני כב' השופט עודד שחם
המאשימה
מדינת ישראל
נגד
הנאשמים
1. ירון יוסף אנגל
2. מרדכי חסין
3. ערן שפיגל
4. משה (בן יהושע) מרקוביץ
5. אורי (בן יצחק) בן יהודה
6. אורנים מאפיה איזורית בע"מ
7. שלמה א אנגל בע"מ
8. יהודה שניידמן
9. רחמים יצחק חיים
10. י את א ברמן בעמ
11. ישעיהו דודוביץ
12. מרק קינן
13. אלומות חולון בע"מ
14. מאפית אחדות חיפה (93) בע"מ
15. מאפית דוידוביץ ובניו בע"מ
16. יוחנן אהרונסון
17. מנחם מנדל אוברקוביץ
18. דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה שותפות מוגבלת
19. מאפיה מרחבית קרית שמונה (1986) בע"מ
נוכחים:
מטעם המאשימה: עו"ד אסף מוזס, עו"ד עופר מעוז, עו"ד אייל פרזון
מטעם ההגנה: ב"כ נאשמים 1-7 – עו"ד ניב זקלר, עו"ד עופר ארגוב ועו"ד ערן זך ב"כ נאשמים 16-18 – עו"ד ז'ק חן, עו"ד מזור מצקביץ' ועו"ד נועה פירר
נאשמים 1, 4, 16 ו-17
גזר דין מתוקן[1]
1. בהמשך להסדרי טיעון אליהם הגיעה המאשימה עם הנאשמים 1 – 4, 7, 16 – 18, ניתנה ביום 7.11.17 הכרעת דין, בה הורשעו על פי הודאותיהם בעבירות שונות על חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח–1988 (להלן – חוק ההגבלים העסקיים). לגבי חלק מנאשמים אלה (2 ו - 3) ניתן גזר דין (9.1.18). ביחס לשאר הנאשמים, הוגשו ראיות ונשמעו טענות הצדדים לעונש. עתה, הגיעה העת לגזור את דינם. אעמוד תחילה על השיקולים הכלליים הנוגעים לענישה בעבירות הנדונות. אחרי כן, אדון בעניינם של הנאשמים השונים, על פי סדרם.
°
2. הערך המוגן בעבירות הנדונות בתיק זה הוא הערך של תחרות חופשית (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת רמזורים (14.7.2005), בפסקה 13). לגבי ערך זה פסק בית המשפט העליון, כי "תחרות כזו מבטיחה לצרכן כי מבין היצע המוצרים בשוק, הוא יוכל לבחור ולרכוש את המוצר האיכותי ביותר, במחיר הזול ביותר ... תחרות חופשית מהווה גם תנאי הכרחי לקיומו של משק יעיל ובריא, ואף לצמיחה כלכלית" (שם). באותה פרשה קבע בית המשפט העליון גם, כי ערך התחרות החופשית הינו "ערך מרכזי בשיטתנו הכלכלית, החברתית והמשפטית", וכי "דיני ההגבלים העסקיים מבטאים הכרה זו".
3. על פי פסיקת בית המשפט העליון, נקודת המוצא העונשית בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים הינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכן קנס כספי משמעותי (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2006), בפסקה 191 לפסק הדין; ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.2007), בפסקה 73 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). מדיניות עונשית זו הוסברה, בעניין לימור, הן בשיקולי הרתעה, הן בצורך לספק "גמול הולם לחומרה המיוחסת לעבירות בתחום ההגבלים העסקיים" (בפסקה 73 שם).
4. עמדה זו משקפת את הגישה הכללית בדבר החמרה בעבירות כלכליות (ראו ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.2013), בפסקה 22). לעניין זה פסק בית המשפט העליון בפרשה אחרת (ע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' גולן, פ"ד נח(3) 245 (2004), בפסקה 7), כי על מדיניות
--- סוף עמוד 2 ---
הענישה בעבירות כלכליות לשקף "את הסכנה הגדולה הרובצת לפתחה של העבריינות הכלכלית המתוחכמת, את היקף הקרבנות העלולים להיפגע ממנה, את הקושי והמורכבות שבאיתורה ואת ההוקעה הברורה של יסודות השחיתות וניצול עמדות הכוח, השליטה והמידע הכרוכים בביצועה". בה בעת, מנגד, עמד בית המשפט העליון על כך שהעלאת רף הענישה בעבירות הגבלים עסקיים, צריך שתיעשה באופן מדורג (פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט א' רובינשטיין, בע"פ 5823/14 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל (22.10.2015), בפסקה קט'); ראו גם עניין עדן, בפסקאות 17, 21).