59. כלל ידוע הוא שחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט הם מושג שסתום המאפשרים לבית המשפט ליצוק להם תוכן בכל מקרה לגופו, לפי הנסיבות, ותוך ביצוע האינטרסים הפרטיים והציבוריים המונחים על כפות המאזניים, "חרף כלליותם של המושגים האמורים, ניתן עדיין בהחלט לומר כי ל"שימוש חסר תום לב" בהליך משפטי (ובכלל זה גם בהליכי פשיטת רגל) תיחשב, ככלל: התנהלות בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית, לא-ישרה, או לא-הגונה, אשר איננה עולה בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה ועם התכלית שזכות הגישה לערכאות נועדה להגשים, בהקשר הקונקרטי שבו מדובר, או נוגדת את "תקנת הציבור". "תקנת הציבור" מגלמת את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה. משמעה הוא: "הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח", ואחד מכלליה הוא שלא יצא חוטא נשכר" (ע"א 7092/13 ד.מ. נ' י.מ, ניתן ביום 12.10.15, פורסם באתרים משפטיים [פורסם בנבו]), והחלת דוקטרינת הדחיית-החוב גם בהליכי פשיטת הרגל ביחס לנושים לבין עצמם במקרים המצדיקים שימוש בעקרון זו, באה לסייע באותם מקרים של חוסר-צדק של נושה, התנהגות חסרת שאף נוגדת את תקנת הציבור.
60. אציין במאמר מוסגר שמה שמכונה "צדק חלוקתי" בין נושים בא לידי ביטוי גם במסגרת הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, כך שעמדה זו משתלבת במארג הכללי, ומגשימה גם את האינטרס הציבורי בכללותו.
61. אכן, לא בנקל תתאפשר סטייה מעקרון השוויון בנושים בעלי מעמד נשייה זהה, אולם נמצאו מקרים בהם כן נעשה הדבר; כך, למשל, נקבע שאין נושה נדרש להשיב דיווידנד שקיבל ביתר לאור מאמציו ובחלוף הזמן הרב שחלף מאז שקיבל כספים אלו (ראו: ע"א 3760/03 עזר עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי חייב (פ"ד נט(5) 735), וכן ראו את קביעתו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט א' אורנשטיין בהחלטתו מיום 25.2.16 בתיק פש"ר 2196/08 ד.ב. נ' הכונס הרשמי, [פורסם בנבו] לפיה ניתן לתגמל נושה שפעל להשאת קופת הנשייה, וזאת תוך סטייה מעקרון השוויון.
62. הנה כי כן, נמצאים עיגונים לסמכות בית המשפט לסטות מעקרו השוויון, כאשר לצדי עומדת תקנת הציבור והאמור לעיל, ולכך נוסיף גם את עמדת הנאמן ביחס לסמכות הכללית הנתונה לבית המשפט בהתאם להוראות סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל, "למען השלמות בעשיית הצדק" ("סעיף 178 הינו סעיף סל, המקנה לבית המשפט סמכות רחבה ביותר של מעורבות בהליכי פשיטת-רגל - בכפוף כמובן להוראות הפקודה – לרבות מעורבות המתחייבת משיקולי צדק. תכליתו היא להבטיח שבית המשפט לא ימצא עצמו 'חסר סמכות' במקום שהצדק דורש את מעורבותו...", ראו: ע"א 3756/92 רפאל מנס נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(4) 121).
יש כל האמור, אם כן, כדי להצדיק את הסטייה מעקרון השוויון ולפגוע פגיעת-מה בקניינו של הנושה הפוגע, במקרים המתאימים.
63. פגיעת-מה, משמעה כי את עקרון ההדחייה יש להחיל באופן מידתי ובלתי גורף.
כך למשל, אם נמצא שנושה-מקצועי מסוים פעל בחוסר תום לב, לא יהיה מקום להדחות את כלל החובות כלפיו, על מנת שלא נימצא מתקנים עוול בעוול.
64. כאמור כל כוונתי היא לתקן את עיוות ולא להעניש את המעוול, ומשכך – הדחיית החוב תתייחס אך ורק לסכום האשראי האחרון בזמן שניתן ללקוח.
היינו – אם אצל נושה מסוים ניתנו מספר הלוואות בפרקי זמן שונים – כאשר בין לבין ניתנו הלוואות במקומות נוספים, ואז ניתנת שוב נוספת הלוואה אחרונה על ידי הנושה-המקצועי הראשון, ורק לגביה לא עורך הנושה-המקצועי את הבירור לגבי מצבת התחייבויות של החייב ויכולת ההחזר שלו, הדחיית-החוב תחול אך ביחס להלוואה האחרונה.
65. לסיכומו של עניין יש לומר שקיים עיגון לסטייה מעקרון השוויון בין נושים באותה דרגה, מקום בו קיים חוסר צדק בין הנושים לבין עצמם, בשל התנהגותו הלא-ישרה של אחד מהנושים, או במילים אחרות בהפרת חובת האמון כלפי הנושים האחרים, ולטעמי יש לעשות שימוש בעקרון הדחיית-החוב, והעברת חובו האחרון של הנושה חסר תום-הלב, והעמדתו כאחרון בסדר החלוקה.
מן הכלל אל הפרט:
66. לחייב ניתן "אשראי ברגע", ואכן, מתברר שהחייב ניצל באופן עצמאי ובאופן נרחב (ובלא פיקוח) את האפשרות ליטול הלוואות ישירות לחשבון הבנק:
ביום 17.2.13 קיבל הלוואה ראשונה בסך של 100,000 ₪; ביום 5.3.13 סכום נוסף של 12,700 ₪ ; ביום 18.4.13 סכום נוסף של 3,000 ₪ ;ביום 9.5.13 סכום נוסף של 8,000 ₪; ביום 13.5.13 סכום נוסף של 7,000 ₪ ; ביום 2.6.13 סכום נוסף של 4,400 ₪; ביום 17.6.13 סכום נוסף של 5,000 ₪; ביום 26.6.13 סכום נוסף של 6,200 ₪; ביום 15.7.13 סכום נוסף של 1,400 ₪ וביום 17.7.13 סכום נוסף של 4,600 ₪.
67. עיננו רואות; בפרק הזמן הקצר שמחודש פברואר 2013 ועד לחודש יולי 2013, ניתנו לחייב הלוואות בסכום כולל של 152,300 ₪, כאשר בכל אותם חודשים חשבון העו"ש המשיך לצבור יתרה שלילית שאף העמיקה (להלן: "האשראי ברגע").
"האשראי ברגע" ניתן לחייב, ללא כל בטוחה, וזאת במסגרת שיקולי הבנק. יוער גם שלאורך התקופה, הפקיד החייב לחשבון משכורת צנועה, והחשבון סווג על-ידי הבנק, כחשבון "משכורת פרטי" (על אף שלכאורה היה מדובר בעסק).
אמנם, די בלחיצת כפתור על מנת לקבל את ההלוואות, אולם אין מתנות חינם, וסכום ההחזר ההלוואות החודשי תפח ועלה עד שעמד בחודש יולי 2013 בסך העולה על 12,000 ₪ ובחודש אוגוסט 2013 בסך העולה על 9,500 ₪.
לאורך 8 החודשים הראשונים של שנת 2013 הפקיד החייב משכורת בסכום ממוצע של פחות מ- 5,000 ₪, ואף על פי שהיו בחשבון תקבולים שונים, הרי התנהלות בחשבון העו"ש הייתה ביתרת חובה תוך העמקת האשראי.
68. סבורני שבנסיבות אלה כאשר הבנק נותן לחייב הלוואות בסכומים כה גבוהים ומשמעותיים, בפרק זמן קצרצר, כאשר סכומי ההחזר החודשיים עולים ומאמירים לאלפי שקלים, אל מול הכנסה חודשית שאינה גבוהה, המשך מתן אשראי שכזה, ללא כל בטחונות, גם אם הוא חלק ממערך הסיכונים של הבנק, מעורר קשיים.
69. ולבסוף, כאשר מבקש הבנק ליתן אשראי חדש, תוך שהוא משפר את מצבו שלו באמצעות ערבותה של האם, שאכן שילמה 112,000 ₪ לאורך הזמן, תוך שהבנק מתעלם מנושים קודמים לו בזמן, כאשר יכול היה לעיין בפעולות בחשבון העו"ש ולבדוק מהם אותם החזרים, ולפחות לבחון עם החייב אם הוא יכול לעמוד בהחזר החודשי החדש, אל מול ההתחייבויות הקודמות, כאשר הבנק לא הראה שכך עשה, היינו - לא פעל ולא הראה שפעל לבחון את יכולת ההחזר של הלקוח, ולא בחן את חובותיו האחרים, תוך שהוא מסכן את כספם של הנושים האחרים, ומגלגל לפתחם את הסיכון, הרי התנהלות זו חסרת תום לב היא ביחס לנושים אחרים ואין להתעלם ממנה.
70. גם לאחר המחזור המשיך הבנק ונתן עוד הלוואה נוספת בסכום של 15,000 ₪ לחייב, העמיק את היתרה השלילית בחשבון העו"ש - שוב ללא בטחונות, וללא בחינה האם יוכל לעמוד בתשלום הנוסף, וגם בלא הסבר ענייני שהוא.
71. בעת הדיון שהתקיים, השיב הבנק בחיוב ביחס לשאלה שהוצבה לפניו על ידי בית המשפט, האם יש לבחון את כושר הפירעון של הלקוח, לרבות ההתחייבויות האחרות שלו עובר למתן האשראי, כאשר נציג הבנק ציין שכושר הפירעון של החייב הוא שיקול עיקרי (ראו עמוד 6 לפרוטוקול), וברי שלבנק קמה החובה לבדוק את יכולת ההחזר של הלקוח, לרבות ביחס להתחייבויות אחרות, ומתברר שלא היא, נהג הוא בחוסר תום-לב ביחס לנושים אחרים, ויש לסטות מעקרון שוויון החלוקתי.
72. ב"כ הבנק טען במסגרת טענותיו על-פה, כי עצם העמדת ערבה לחוב ההלוואה האחרון, דווקא משפר את מצבם של הנושים האחרים בהליך של פשיטת הרגל, כאשר החוב אליו פוחת (באמצעות התשלומים אותם שילמה הערבה).
על פניה ובאופן שטחי, טענת הבנק שובת לב, אולם אין בה כדי לסייע;
ראשית, העמדת אשראי-חדש, בין אם כמחזור חוב ישן ובין אם כמתן הלוואה חדשה נוספת, והטבת מצבו של הבנק, בדמות אותה ערבה, יש בה כדי להתעלם מהנושים האחרים, ולמעשה משפרת את מצבו של הבנק, ביחס לנושים אחרים, ובמישור הכללי ציבורי – בין הבנק לנושים אחרים – המדובר בחוסר תום לב.
משל למה הדבר דומה:
הוראת סעיף 96 לפקודה, שעניינה ביטול הענקות, קובעת שהענקת נכסי החייב תהא בטלה כלפי הנאמן, אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה.
הדיבור "נכסים" הוגדר בצורה רחבה ביותר, לרבות ויתור על חוב, או על זכות תביעה (ראו למשל, ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925), כאשר השופטים ש' לוין וא' גרוניס בספרם פשיטת רגל הנ"ל סבורים שיש ליתן למונח "הענקה" תפיסה מופשטת, כאשר יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה "ולא להתגדר בדקויות פורמליות" (ראו עמוד 322 בספרם האמור), והטעם לכך הוא שלא לשפר את מצבו של נושה אחד אל מול נושים אחרים, משמע גם אם הערבה אינה "הענקה" של נכסי החייב, הרי המשמעות היא אך הטבת מצבו של הבנק.
זאת ועוד; גם אם "שיפר הבנק את מצב הנושים", הרי אל מול הפגיעה בעקרון השוויון ביחס לנושה-המקצועי, הבנק, לא ייגרם לו נזק כאשר הוא עצמו קיבל כבר חלק מהחוב באמצעות אותה ערבה.
73. אם כך, עיננו הרואות; מתן ההלוואה החדשה, בצירוף הערבה – אך שיפרה את מצבו של הבנק: מעמדו של הבנק, כנותן-אשראי הוא במעמד בכיר משל נושה אחר, ולבטח בעת מצוקה כלכלית, בה היה נתון החייב בחודש ספטמבר 2013 (עובר למתן ההלוואה החדשה) שכוחותיו לדרוש בטוחה מהחייב כתנאי למתן הלוואה חדשה עולים על אלו של נושה אחר. הבנק דרש, וקיבל, ערבה לחוב, שתשפר את מצבו שלו על פני מצבם של הנושים האחרים. במישור התועלתני הפרטי – יכול והמדובר בדרישה סבירה, אולם במישור הציבורי, במצבו של החייב – המדובר בשיפור מצבו של הבנק על חשבון אחרים, ועל כך ובאנלוגיה לביטול הענקה, וגם אם אין המדובר בהענקה פסולה, וגם אם אין כאן העצמה של חוסר תום-הלב מצד הבנק, הרי הפגיעה המידתית שתיגרם לבנק עם הדחיית החוב, וזאת לאחר שהערבה שילמה חלק לא קטן מהחוב, מתיישבת עם תחושת הצדק.
. לאור האמור, ושמצאתי עיגון לסטייה מעקרון השוויון, ובמכלול האיזונים ויישום האמור לעיל אני סבור שהמסקנה היא, שאין מנוס בנסיבות אלה אלא לתקן את העיוות החלוקתי שנגרם כתוצאה מהתנהגות הבנק כלפי הנושים האחרים, ובמצב דברים זה אני מורה כי החוב שמקורו בהלוואה האחרונה של בנק הפועלים, שהוא מלוא סכום תביעתו במקרה דנן, יידחה עד לאחר פירעון החוב ליתר הנושים (הן המקצועיים והן הפרטיים).