33. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם אם התובע היה מוכיח קיומם של יחסי נאמנות בין הנתבעת לבינו, הרי שיחסים אלו פקעו. לגרסתה, גם אם הנתבעת שימשה כנאמן של הרוכשים המקוריים - הרי שלא הוכח כי היא שימשה כנאמנה עבור הסב, האב והתובע גם יחד, ואין כל היגיון לקבוע כי הנתבעת נטלה על עצמה התחייבות לנאמנות לנצח, דהיינו – ללא הגבלת זמן.
34. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את זכאותו לבעלות בחלקה החלופית. לטענתה, התובע לא הוכיח כי החלקה המקורית אכן מקורה במקרקעין, והשמאי פרמינגר לא התייחס לעניין זה בחוות דעתו. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי החלקה החלופית הינה שוות ערך לחלקה המקורית. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין להחיל את הדוקטרינה בדבר "ביצוע בקירוב" מקום בו האשם לאי האכיפה רובץ לפתחו של התובע.
35. עוד טוענת הנתבעת כי טענת התובע לזכאות לחלק ב"שטחים הציבוריים" הינה בגדר הרחבת חזית אסורה מאחר שסעד זה לא הוזכר בכתב התביעה. בהקשר זה מדגישה הנתבעת כי התובע לא עתר בתביעתו לבעלות חלקית בכל יתר הנכסים הנכללים במקרקעין הרשומים על שם הנתבעת, אלא לחלק "בשטחים הציבוריים" בלבד. לטענתה, התובע גם לא הוכיח כי הסב רכש זכות בחלקות המיועדות לצורכי ציבור, ולא הוכיח מה היה שטח המגרש אותו רכש סבו. כל שהציג התובע הוא קבלה ששולמה לכאורה על ידי סבו ובני משפחתו על סך של 940 ליבה בולגריים. לפיכך, ממילא השטח שנרכש לכאורה על ידי הסב אינו עולה על כ-180 מ"ר. התובע ואביו לא טענו לזכויות בעלות חלקיות בחלקות המיועדות לצרכי ציבור כאשר פנו לנתבעת, או למי מטעמה, בשנת 1987. בנוסף לכך, גם אם היה הבדל בין גודל השטח שרכש הסב לבין שטח החלקה החלופית לו עותר התובע, הרי שממילא כל שהסב היה זכאי לו הוא פיצוי כספי, ולא הכרה בזכויות קנייניות בחלקות אחרות לגמרי. יתירה מזו: התובע טוען כי המקרקעין נרכשו בשותפות על ידי הרוכשים המקוריים, ועל כן היה על התובע לצרף כנתבעים נוספים בתביעה זו את כל יתר שותפיו לכאורה למקרקעין. הנתבעת מוסיפה כי יתכן שההסתדרות הציונית רכשה חלק מהמקרקעין לצרכים ציבוריים, וכי התובע מתעלם בטיעוניו מכך שהיו הפקעות של חלק מהמקרקעין לצורך סלילת כבישים. לבסוף, מזכירה הנתבעת כי גם מותב זה קבע בהחלטתו בקשר לצו המניעה הזמני שהתבקש ע"י התובע כי שאלת זכאותו של התובע ב"שטחים הציבוריים" אינה נקיות מספקות.
36. לחילופין טוענת הנתבעת כי אם יקבע שהתובע זכאי להירשם כבעלים של החלקה החלופית, הרי שיהיה עליו לשאת בתשלום חלקו היחסי בהוצאות שהוציאה הנתבעת לאורך השנים לצורך פיתוח המקרקעין ושינוי ייעודם. לטענת הנתבעת, גם במנשרים שצירף התובע לתצהיריו (נספח 29 לתצהיר התובע), בגדרם קראה הנתבעת לטוענים לזכויות במקרקעין להסדיר את העברת הזכויות על שמותיהם, הם נדרשו לפרוע חשבונותיהם ולשאת באופן יחסי בהוצאות הקשורות בחלקותיהם. לשיטת הנתבעת, הדרך לחשב את חלקו היחסי של התובע בהוצאות אלו היא סכימת כל הוצאות החברה משנת 1986 ועד לשנת 2015 (25,826,380 ₪) והפחתת סך של 8,000,000 ₪ ששולם על ידי הנתבעת בהסכם פשרה אליו הגיעה בקשר להיטלי פיתוח והיטלי השבחה. לטענתה, את היתרה המתקבלת יש לחלק בשטח של 66,062 מ"ר הרשום על שמה של הנתבעת, כך שההוצאה של הנתבעת הסתכמה בסך של 269.84 ₪ ל-1 מ"ר. מאחר שהתובע עותר לבעלותו בשטח של 505 מ"ר, ברי כי עליו לשאת בהוצאות בסך של 136,269 ₪. לסכום זה יש להוסיף את סכום היטל הפיתוח ששולם עבור החלקה החלופית המסתכם בסך של 159,838 ₪. לטענת הנתבעת, מכאן נובע כי על התובע לשלם לה סך של 296,107 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין שיחושבו מיום ההוצאה ע"י הנתבעת ועד ליום התשלום בפועל ע"י התובע.