ואולם לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניין קמחי לענייננו – זאת הן במישור הנסיבות שעניינן מהות ואופי הקשר שבין המעורבים; הן במישור הבסיס הראייתי שעליו נקבעים הממצאים וניתנת ההכרעה; והן במישור המשמעות שאותה יש לייחס לפסק הדין האמור. עיון בפסק הדין מעלה שבית המשפט העליון עמד על הפער שבין ההיבטים השיתופיים הכלליים של ההתאגדות על דרך של אגודה שיתופית, לבין הראיות הייחודיות למקרה. הראיות הצביעו על כך שסכומי כסף ידועים בהיקפם נגבו מהרפתנים; יועדו למטרה מסוימת של רכישת יחידות השתתפות ושימשו לה בפועל בלא לשלבם בכספים אחרים; נרשמו כך בספרים וזכו להתייחסות, לצרכי מס, כמבטאים את בעלותם וקניינם של הרפתנים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט העליון, הוכחה בעלותם של הרפתנים ביחידות ההשתתפות האמורות. בית המשפט הגביל במפורש את תחולת דבריו לנסיבות שהיו בפניו. כך ציין כבוד השופט י' עמית בפסקה 117 לפסק דינו כי: "התוצאה אליה הגענו בשלושת התיקים שבפנינו, אינה מחייבת בהכרח כי התוצאה תהא זהה בכל האגודות השיתופיות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו, כל אגודה בהתאם לתקנונה, להסכמים בין חבריה, להחלטות האסיפה הכללית במהלך השנים, לרישומים בספרי האגודה ובכרטיסי החברים במהלך השנים ועוד". כך ציין גם כבוד השופט א' רובינשטיין בפסקה י"ד לפסק דינו כי: "פסק דין נרחב של בית משפט זה יש בו משום תקדים שייעשה בו שימוש. על כן, חשובה האזהרה; כך, הן כדי לא להניע אמות סיפים שכבר נתייצבו ואינן נעות עתה, והן כדי שלא לפטור בעלי דין ובעלי סמכות וגם את בתי המשפט מבדיקה פרטנית בכל מקרה, לגבי עובדות והשלכותיהן המשפטיות בתוך האגודות ובינן לבין חבריהן. כמובן אשר נקבע כאן יובא בחשבון במקומות הראויים. הוא הדין לענייניהם של צדדים שלישיים."
נמצאנו למדים כי אין להסיק מעניין קמחי על קיומו של עיקרון או כלל מחייב שלפיו תמורת מכירת נכסי התאגיד תחולק באופן המביא לידי ביטוי את מידת ההשקעה במקום העבודה, כטענת משיבים 3. כל מקרה ונסיבותיו. נקבע בפסק הדין כי במקביל למערכת היחסים העומדת בבסיס האגודה השיתופית ומערכת היחסים העסקית שעניינה תיווך במסחר והפצה בפועל של תוצרת חקלאית, התקיימה בנסיבות המקרה בין הרפתנים לבין האגודה השיתופית מערכת יחסים נוספת שבה האגודה החזיקה עבורם בנאמנות זכויות כספיות בתנובה.
בהליך שלפניי אין טענה, לא כל שכן ראיה, לכך שמערכת היחסים שבין העובדים לבין ארקיע כוללת קשר החורג מהעמדת כושר עבודה לרשות המעסיק, מצד אחד; ותשלום השכר, התנאים הסוציאליים וההטבות המוסכמים או נדרשים מכוח הדין לידי העובד, מן הצד השני. אין גם טענה כי מי מהעובדים העמיד לרשות ארקיע או המבקשת (שיצוין שמהוות גופים משפטיים נפרדים שלהם תכליות שונות) משאבים מוגדרים כלשהם שתכליתם השקעה בארקיע או בנכס מנכסיה, וכי הבעלות בהם או בתמורתם שמורה לו על דרך של נאמנות. כל שנטען על ידי משיבים 3 הוא כי הנמנים עם קבוצה זו היו מסורים לעבודתם, סבלו קיצוצים בשכר ושולם להם שכר נמוך בהשוואה לחברות תעופה אחרות. ואולם בעצם הסכמתו של אדם לשכר כזה או אחר, או בנכונותו לשעות עבודה ארוכות וכיוצ"ב, אין כדי להקנות לו זכות בעלות במקום עבודתו או באיזה מנכסיו.
במצב דברים זה, לא ניתן כאמור להשליך מעניין קמחי לענייננו.