לא נעלם מעיניי כי ממסמכים שהוצגו עולה כי במהלך השנים ניסה מר פרי, בהיותו גמלאי, לגרום לכך שהגמלאים ייכללו בגדר הזכאים למניות העובדים בארקיע ולתמורה ככל שתתקבל בגינם. אולם הצעות ככל שהועלו בעניין זה, לא נשתכללו ולא קיבלו מעולם תוקף חוקי. ואין זאת אלא שהציטוטים דלעיל מהתצהיר הקודם של מר פרי מעידים על המצב לאשורו ומדברים בעד עצמם; ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשינוי שחל בעמדתו.
מהות הנאמנות וזהות הנהנים
34. ההליך דנן נפתח על דרך של "בקשה למתן הוראות לנאמן". קרי: המבקשת עצמה סבורה שתפקידה לשמש נאמן, ואיש מן המשיבים אינו חולק על כך.
הצדדים לנאמנות הם, ככלל, יוצר הנאמנות, הנאמן, והנהנה מהנאמנות. במשולש היחסים שבין גורמים אלו –
"הכלל הוא כי לנהנה אין זכות או כוח להתערב בדרך הניהול של הנכס. הוא רשאי לייעץ לנאמן ולהפנות את תשומת לבו להזדמנויות עסקיות ולדרכי פעולה אפשריות, אך אין לו שליטה או חלק בקבלת ההחלטות ובביצוען RIDALL, SUPRA, 346)). הנאמן הוא דמות עצמאית ובעלת שיקול דעת באשר לדרכי ניהול הנכס, ויש לו חופש פעולה בדרכים בהן הוא בוחר לעשות זאת. אכן, אילו נקבעו בתנאי הנאמנות הגבלות על דרך הניהול – אזי היו אלה מחייבות אותו, אך אין זה המצב שבפנינו. גם הניסיון לראות בהוראות המערער משום שינוי תנאי הנאמנות בדיעבד, אינו מועיל לו. הכלל הוא שאין לשנות את תנאי הנאמנות לאחר שאלו נקבעו (BOGERT, SUPRA, 515), אלא אם כן האפשרות לשנותם נקבעה בתנאי הנאמנות" (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 814).
הצדדים בהליך שלפניי חלוקים בשאלות הנוגעות ליישום הדין האמור, והנפקויות הנגזרות מכך.
35. המבקשת ומשיבים 1 סבורים כי הנאמנות נוצרה בהסכם המכר, נספח העקרונות, ודרישותיה של חברת העובדים במשא ומתן לקראת העברת המניות למבקשת. יוצרת הנאמנות היא חברת העובדים, וזו קבעה כי הנהנים היחידים מן הנאמנות הם העובדים הקבועים הפעילים בכל רגע נתון. מאחר שרק יוצר הנאמנות יכול לשנות את תנאיה, והנאמן והעובדים הנהנים אינם יכולים לעשות כן, מילוי תפקידה של המבקשת מחייב חלוקת הכספים לעובדים אלו ולהם בלבד.
משיבים 2 טוענים כי מהותה של הנאמנות היא החזקה בזכויות "נצברות, קנייניות" לכל עובד בנכסי המבקשת לאורך תקופת עבודתו.
משיבים 3 טוענים כי במסגרת "אסיפות מכוננות" שנערכו בסוף שנת 1994 ובתחילת 1995 הוחלט להגדיר את תנאי הנאמנות של תאגיד העובדים העתידי – כפי שניתן לדברים ביטוי בסיכום שנרשם לאחריהן, היא התרשומת כהגדרתה לעיל. הם ממשיכים וטוענים כי עורכי נספח העקרונות בשנת 1980 סברו כי התאגיד יוקם ומניות בו יחולקו מיד; ומעת שלא כך נעשה, יש להכריע בהליך לפי כוונתם המשוערת של עורכי המסמך. בטענותיהם האחרות הם חולקים על המשמעות שאותה מייחסת המבקשת לאמור במסמכים אלו. לעמדתם, יש לפרש את המינוח "עובדים" תוך "מתיחת השוליים הפרשניים" כך שיכלול גם גמלאים; ואת המינוח "עובדים קבועים" יש להבין כמתייחס ל"עובד שמתכוון לעבוד במקום העבודה, כל חייו, עד שיפרוש לגמלאות". לשיטתם, יש להפריד בין היבט הנאמנות המתייחס לניהול המבקשת, לבין ההיבט המתייחס לחלוקת נכסים על ידה. פרשנות זו מהווה לגישתם את הביטוי המיטבי של כוונת עורכי הסכם המכר ונספח העקרונות; כמו גם את ההבנה שהייתה מקובלת בקרב עובדי ארקיע לאורך השנים בדבר מהות ותפקיד המבקשת.