107. המשיבה דחתה את דרישת המערערים להפחתה מכוח סעיפים 5 ו-7 לתוספת החמישית. ביחס לסעיף 5 ציינה המשיבה: " לא מדובר בכשל נקודתי, מדובר בהתנהלות מערכתית שלמה של הסוכנות בניגוד להוראות הדין". בקשר לסעיף 7 ציינה המשיבה: "הנסיבות העומדות בבסיס ההפרות אינן קלות ערך. מדובר בהפרות מהותיות שהסבו נזק ממשי ללקוחות...". לאור הראיות שהוצגו לפניי ושלא נסתרו על ידי המערערים, לא במסגרת ערעור זה ואף לא בהליכים המקבילים, לא ניתן לומר כי החלטותיה של המשיבה אינן מידתיות ושקולות לאור חומרת ההפרות ומהותן.
108. יש לציין בעניין זה כי המשיבה הייתה רשאית להטיל על המערערים עיצום כספי בסך כולל של מיליון ₪ וחצי בגין ההפרות ובהתאם לסעיף 92א(ב) לחוק (375,000 ₪ בגין כל אחת מארבע העבירות). בנסיבות אלו, הרי שהמשיבה הפחיתה בצורה ניכרת את סכום העיצום תוך התחשבות במערערים בהתאם לתוספת החמישית לחוק ופועלם של המערערים כפי שעולה ממסקנותיה.
109. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי המשיבה פעלה בהתאם לשיקולי הגינות, סבירות ומידתיות, בהתאם לתכלית החוק ולסמכותה ועל כן לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתה ולשיקוליה. יודגש, כי החלטתה של המשיבה נסמכת על ממצאים עובדתיים וראיות שלא נסתרו על ידי המערערים.
טענות נוספות שנטענו על ידי המערערת;
110. המערערים מלינים על כך שהממונה בחרה להפעיל במקביל שתי סנקציות- ביטול הרישיון, לצד העיצום הכספי. לשיטתם, האחת מוציאה את רעותה. כב' השופט צימרמן עמד על סוגיה זו בהחלטתו אשר דחתה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע העיצום הכספי וקבע: "המחוקק לא קבע את העיצומים כחלופיים. הממונה אינה מחויבת לבחור רק באחד מהם. אין כל קביעה בדין או בפסיקה שאחיזה בשני העיצומים אסורה. במקרים חמורים ולכאורה מדובר במקרה חמור, הרי שאפשר שהחלטת הממונה להפעיל את שני העיצומים גם יחד תמצא ככזו שהיא במתחם הסבירות". לא מצאתי להוסיף על דברים אלו, ודין טענת המערערים בעניין זה להידחות.
111. יש אף לדחות טענת המערערים כי סעיף ההטעיה בחוק הפיקוח מחייב יסוד נפשי של מודעות. סעיף 55א לחוק הביטוח קובע: "מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור". החוק אינו דורש יסוד נפשי של מודעות, כאשר ההטעיה עצמה מספיקה לצורך כניסה לגדרי סעיף זה. אציין בעניין זה, כי גם על פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הטעיה אינה מחייבת כוונה להטעות, ודי בכך שאדם נהג בפזיזות ו/או ברשלנות. (ראו ע"א 5798/04 מאיר כרמלי נ' מרדכי לוי [פורסם בנבו,25.8.05]). יובהר כי טענת המערערים להעדר יסוד נפשי להטעיה נסתרת מניי וביי בהיקף התופעה שהתגלתה בסוכנות וממילא לא הוצגו ראיות שעשויות לתמוך במסקנה כי לא היה יסוד נפשי של מודעות, מה גם שלא נפרשה מבחינה עובדתית תשתית עובדתית שתתמוך במסקנה כזו.