לא על תוכן ההסכמים חלוקים הצדדים, אף לא על פרשנותם. חילוקי הדעות בין הצדדים מתייחסים פרטנית לעסקה אחר עסקה שעשו, אלו שפורטו בכתבי הטענות, וההתחשבנות שבגין כל אחת מהן. אין איפה מפלט מסקירת אותן עסקאות והכרעה באשר להתחשבנות שבגינן. תחילה אלו להן טוענים התובעים ולאחר מכן אלו להן טוענים הנתבעים.
13. בבחינת טענות אלו, יש להדגיש כי הטענות שטוענים הצדדים בכתבי התביעה והתביעה שכנגד, הינן כאלו שלמעשה יכולות היו גם לבסס תביעה נפרדת. תביעה נפרדת שתוגש בגין כל אחת ואחת מהעסקאות השונות וההתחשבנות שבגינן. הדגשה זו מובאת שכן נראה, למרבה הצער, שלא כך התייחסו הצדדים לטענות השונות. נראה שנוכח ריבוי הטענות, נשתכחה מהצדדים החובה האלמנטרית הרובצת לפתחו של כל צד להוכחת הטענה, בדרך בה מוכיחים טענות שבכתב תביעה. על כל רכיביה של עילת התביעה. בהתבסס על תשתית עובדתית ברורה, מפורטת ומגובה באסמכתאות. בהבאת הסברים מפורטים לתחשיבים, כשאף אלו נתמכים באסמכתאות הנדרשות להבנת התחשיבים.
בבחינת הטענות השונות, התברר כי פעם אחר פעם מסתפקים הצדדים בהעלאת הטענה, כפי שהובאה בכתבי הטענות, ובלא כל ניסיון להביא לה פירוט או אסמכתאות בהמשך ההתדיינות. בהתעלם מחובתו של בעל דין להוכיח את טענותיו.
ועל זאת יש להצר, שכן טענה שהובאה כך עלולה להביא להתעסקות מיותרת ולהוצאות מיותרות, אף שאין כל דרך לקבלה. והדברים יובהרו.
II. טענות התובעים
14. הטענה לחוב הנתבעת בגין הנפקות שבוצעו מיום 29.6.12 ועד 17.7.13.
לטענת התובעים (סעיף 32 בכתב התביעה), בתקופה זו בצעה הנתבעת הנפקות שונות, אשר הניבו לה הכנסות בסך של 105,519 ₪. מהכנסות אלו זכאית התובעת לקבל 37.5% - 39,569 ₪.
הנתבעים אינם מכחישים טענה זו (סעיף 27 בכתב ההגנה). הנתבעים מודים בטענה להכנסות שצמחו לנתבעת בתקופה זו. הנתבעים אף אינם מכחישים את הטענה שסך ההכנסות עמד על 105,519 ₪ וכי לתובעת זכות ל- 37.5% מההכנסות הללו.
עם זאת, טוענים הנתבעים שמסכום זה המגיע לתובעת יש לקזז את הסכומים המגיעים לנתבעים, כפי שהובאו בתביעה שכנגד. זכות זו תתברר בהמשכו של פסק הדין. משכך, אני מקבל את טענת התובעים וקובע כי הנתבעת חייבת לתובעת סך של 39,569 ₪.
15. הטענה לחוב בגין "עסקת פרוקוגניה".
לטענת התובעים (סעיף 33 בכתב התביעה), במהלך אוגוסט 2010 נטלה התובעת חלק בהנפקתה של חברת פרוקוגניה (ישראל) בע"מ, וסוכם כי חלקה של התובעת ברווחים יעמוד על 40%. חלקה הראשון של התובעת בעמלה הועבר, אך לא כן חלקה השני בסך של 4,852 ₪.
גם טענה זו לא מכחישים הנתבעים (סעיף 28 בכתב ההגנה). גם ביחס לחבות זו מעלים הנתבעים טענת קיזוז, על בסיס התביעה שכנגד ושתתברר בהמשך.
משכך, אני מקבל את טענת התובעים וקובע כי בגין עסקת פרוקוגניה (ישראל) בע"מ חייבת הנתבעת לתובעת סך של 4,852 ₪.
16. הטענה לחוב בגין שכר הטרחה ששולם בתביעת טיטן.
לטענת התובעים (סעיף 34 בכתב התביעה), נטלה הנתבעת חלק בהנפקתה של חברת אי.טי.ויו מדיקל בע"מ, על בסיס ההסכמה שחלקה יעמוד על 25% מהרווחים או ההפסדים שיהיו בגין הנפקה זו. בעקבות אותה הנפקה, הוגשה נגד הנתבעת תביעה על ידי "טיטן" ובגינה נאלצה הנתבעת לשכור את שירותיו של עו"ד רונן ציטבר ולשאת בשכר טרחתו בסך של 27,334 ₪. נוכח זאת, טוענים התובעים כי מימון מלוא שכר טרחתו של עו"ד ציטבר על ידי הנתבעת, מביא לכך שנשאו ביותר מחלקם היחסי בתשלום שכר הטרחה. בטענה זו עותרים התובעים לחיוב הנתבעת בסך של 6,833 ₪.
הנתבעים מכחישים טענה זו. לטענת הנתבעים, משנשאה הנתבעת בשכר הטרחה, ממילא שבעקיפין עשו כן התובעים והנתבע, על בסיס אחזקותיהם בנתבעת, כשלתובעים 25% מאלו.
טענה זו של התובעים נותרה לוטה בערפל. אכן, כפי שטוענים התובעים וכפי שלא מכחישים הנתבעים, נזקקה הנתבעת לייעוץ משפטי ונשאה במלוא העלויות הכרוכות בכך. כפי שמן הסתם נהגה במכלול פעילותה. לא ניתן להבין מה בסיס יש לדרישה לשפות את התובעים על הוצאות שהוציאה הנתבעת בכלל, ובפרט כשאלו מתייחסים לעסקה בה חלקם של התובעים (25%) זהה לחלקם במניות הנתבעת.
טענה זו – נדחית.
17. הטענה לחוב של הנתבעת בגין החזר הוצאות התובע, בסך של 18,000 ₪.
מטענה זו חזרו בהם התובעים במהלך הדיון (עמ' 9; ש' 13 – 19 לפרוט' 1), כך שנתייתר הצורך לדון בה והיא נדחית.
18. הטענה לזכות של התובע לקבל מניות של חברת מיקה.
18.1. לפי טענתו, במהלך 2010 יזם התובע עסקה במסגרתה ישקיע הנתבע כספים בחברת מיקה אחזקות (להלן: "חברת מיקה"), ובתמורה, כך סוכם "בתקיעת כף", יקבל התובע עמלה בשיעור 4% מסכום ההשקעה. אותה עמלה, אף זאת סוכם, תשולם במזומן או במניות – לפי בחירת התובע. על בסיס הסכמה זו השקיע הנתבע בחברת מיקה סך של 500,000 $ וקבל 12.82% ממניותיה. התובע איפה, על יסוד אותה הסכמה שבינו לבין הנתבע, זכאי לקבל מהנתבע מניות המגיעות כדי 0.5128 ממניות חברת מיקה. בהמשך ההתדיינות (ביום 29.4.15), לצורך תשלום האגרה ווידוא הסמכות העניינית לבירור טענה זו, הגישו התובעים הודעה בה אמדו את שווי חברת מיקה ב- 10,000,000 $, ומכאן גם ניתן לגזור את שווי המניות הנתבעות.
18.2. הנתבעים כופרים בטענה זו. הנתבעים מודים כי הנתבע השקיע כספים בחברת מיקה ואף מודים כי היה זה התובע שהציע לנתבע לבצע השקעה זו, אך מכחישים את הטענה שהנתבע התחייב לשלם לתובע עמלות כלשהן בגין השקעה זו. לטענתם, דווקא מגייס ההשקעה משלם עמלה על הכספים שגויסו עבורו וכלל לא מקובל לדרוש ממשקיע שיוסיף וישלם עמלה על השקעתו. ובכלל, טוענים הנתבעים, דווקא התובע הפר התחייבות לחלוק עם הנתבע את העמלות שקבל על גיוס משקיעים ועל כך הם מבקשים לבוא עימו חשבון בתביעה שכנגד.
18.3. חלק זה של התביעה איננו מתבסס על אותם הסכמים שעשו הצדדים והסדירו את פעילותם המשותפת במסגרת הנתבעת. בחלק זה של התביעה טוען למעשה התובע להסכם נפרד שנכרת בינו לבין הנתבע בהתייחס להשקעות בחברת מיקה. על התובע רובץ לפיכך הנטל להציג ראיות לביסוס טענה זו. עיון בראיות שהציג התובע מלמד שכאלו ראיות לא הוצגו. כל שהציג התובע לתמיכה בטענה זו הינה התכתבות בדוא"ל עם מר אסף להב, מנכ"ל חברת מיקה (נספח 7א לתצהיר התובע) בה נאמר כי היה זה התובע שהכיר למר להב את הנתבע. הא ותו לא. בלי מילה או חצי מילה המתייחסת להסכם לו טוען התובע.
18.4. התובעים זימנו לעדות את מר אייל אלון, שלפי עדותו הינו אחד המייסדים של חברת מיקה, וזה אכן אישר כי הנתבע השקיע כספים בחרת מיקה ואף אישר כי התובע הוא זה שיצר את הקשר בין הנתבע לחברת מיקה (עמ' 15; ש' 15 בפרוט' 1), ברם מר אלון לא נשאל ולא העיד מאומה ביחס למערכת היחסים שבין התובע לנתבע בהקשרה של השקעה זו. מר אלון אף העיד כי בגין אותה מעורבות של התובע בהשקעות בחברת מיקה שילמה לו חברת מיקה עמלות (עמ' 16; ש' 25 ואילך בפרוט' 1) ועל אותם דברים חזר העד הנוסף שזומן מטעם התובעים, אף הוא הוצג כאחד ממייסדי חברת מיקה, מר אסף להב (עמ' 21; ש' 4 בפרוט' 1). טענה זו, הטענה ששולמה לתובע עמלה על ידי חברת מיקה על מעורבותו בגיוס ההשקעות בחברה מתיישבת עם גרסת הנתבע שלפיה דווקא זה שמגייס ההשקעה, לא המשקיע, הוא שנושא בתשלום עמלות לזה שהביא את המשקיעים. אף עדות התובע שכלל לא דרש ולא קבל דבר מהמשקיעים האחרים שהביא להשקעה בחברת מיקה (עמ' 53; ש' 13 בפרוט') מתיישבת עם טענת הנתבע שלא מקובל כלל לדרוש תשלום עמלות ממשקיעים.
18.5. אפילו בתצהיר התובע לא נמצאו פרטים שיאפשרו להבין את התשתית לטענה. התובע טוען לחוזה שנכרת אך איננו טורח לפרט מתי בדיוק נכרת, היכן נכרת, מדוע לא הועלו פרטיו על הכתב, מדוע אין בנמצא ולו מכתב דרישה בודד לחבות, שלפי הנטען, צמחה עוד ב- 2010. הנתבע טוען שדווקא זה שמגייס משקיעים בדרך כלל משלם עמלות ולא המשקיעים עצמם, ואפילו לטענה זו לא מתייחס כלל התובע. בסיכומיו (סעיף 33.8) מבקש התובע למצוא תמיכה לטענה זו בתמליל הקלטת שיחת התובע והנתבע (נספח 3 לתצהיר השני של התובע) אך כל שיש בתמליל זה הינה טענה של התובע לכספים המגיעים לו ולא להסכמה לחבות שכזו (למשל עמ' 14 - 15 בתמליל).
18.6. בנסיבות שכאלו, קשה ליתן אמון בטענה שנכרת כזה הסכם בעל פה לו טוען התובע, וודאי שטענתו זו לא הוכחה. התביעה להעברת מניות חברת מיקה – נדחית.
19. הטענה לחוב על בגין אי מכירת מניות בחברת אי.טי.ויו מדיקל בע"מ.
19.1. לטענת התובע, במסגרת פעילותם המשותפת, הובילה הנתבעת במהלך 2011 הנפקות בהן גויסו כספים לחברת אי.טי.ויו מדיקל בע"מ (להלן: "אי.טי.ויו"). כחלק ממהלך זה של גיוס משקיעים, סוכם כי התובע והנתבע גם ירכשו בעצמם מניות ואופציות של אי.טי.ויו, וזאת באמצעות חברה פרטית שבבעלותו של הנתבע, חברת טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ (להלן: "חברת טופ אלפא"), ועוד סוכם שכל עסקה במניות תיעשה בהסכמה הדדית.
לפי הסכמה זו רכשה חברת טופ אלפא מניות ואופציות של אי.טי.ויו בשווי 1,580,000 ₪ וחלק מאותן מניות שנרכשו מומש ונמכר במהלך 2011 ובתחילת 2012. בתום מכר המניות האחרון שנעשה עד 1.2.12, נותרו בבעלות חברת טופ אלפא 14,745,822 מניות של אי.טי.ויו, אשר בהמשך, במהלך איחוד הון שבצעה אי.טי.ויו, הוקטן פי 10, כך שסך המניות מסתכם ב- 147,458 מניות.
מאז ביצוע אותה השקעה, כך טוען התובע, הוא חזר והפציר בנתבע למכור ולממש את המניות, ברם הנתבע סירב ובמקום מימוש המניות, בצע עסקאות במניות תוך מידור התובע ובלא להעביר לו את חלקו בתמורה המתקבלת. חלקו של התובע במניות של אי.טי.ויו עומד, לטענתו, על 50%, הן מהרווחים והן מההפסדים. משכך, טוען התובע שעל הנתבע לשלם לו את מחצית שווי המניות שנותרו בבעלותם, בניכוי עלויות ההשקעה. לפי טענת התובע, שווי כל מניה בעת ניסיון גישור שערכו הצדדים בפני רו"ח גלנטר עמד על 5 ₪, ועל בסיס שווי זה עורך התובע את תחשיב הנזק שנגרם לו בגין אי מכירתן. לפי תחשיבי התובע, בעת שבקש למכור את המניות, עמד שווין הכולל של המניות על 1,657,718 ₪; משווי זה יש לנכות את עלות ההשקעה העומדת על 1,580,000 ₪; ומההפרש שנוצר בסך של 77,718 ₪ יש לחייב את הנתבע לשלם לו את המחצית שבבעלותו – 38,859 ₪.
19.2. הנתבעים מודים כי שיתפו פעולה עם התובע בהשקעה באי.טי.ויו ואף בזכותו של התובע למחצית מניות אי.טי.ויו בהן החזיקה חברת טופ אלפא. מאידך, מכחישים הנתבעים את הטענה לפיה הוסכם שעסקאות במניות תבוצענה רק בהסכמה של התובע. לטענתם, כיוון שהנתבע הוא זה שממן את ההשקעה, הוא גם היה זה שיכול היה להחליט על אופן מימושה. בפועל, לטענת הנתבעים, מימוש המניות נעשה במתינות, בהיוועצות עם יו"ר אי.טי.ויו, בניסיון לא לפגוע במחיר המניה, ובעדכון שוטף של התובע שהסכים להתנהלות זו. נוכח כל זאת, מודים הנתבעים בכתבי הטענות כי לתובע זכות למחצית מרווחי עסקת ההשקעה באי.טי.ויו, ואף החובה המקבילה למחצית ההפסדים – ככל שיהיו, וההתחשבנות תיעשה עת ימומשו מניות אי.טי.ויו במלואן.
19.3. מטיעוני הצדדים בהקשרה של מחלוקת זו, אין למעשה מחלוקת כי הסכימו לבצע במשותף את ההשקעה באי.טי.ויו, באמצעות מניות שתרכוש ותחזיק חברת טופ אלפא, ובמימון שהעמיד הנתבע. אין גם מחלוקת על הסיכום לפיו בסופו של יום תיעשה התחשבנות על פי תוצאות ההשקעה, והתובע יהיה זכאי למחצית הרווחים וחייב במחצית ההפסדים.
על יסוד הסכמה זו, אין התובע מלין מאום על מימוש מניות שכבר נעשה, אלא על זה שטרם נעשה עד להגשת התביעה. לשיטתו, עמדה לו הזכות לחייב את הנתבע לפעול למכירת כל מניות אי.טי.ויו שנותרו וכיוון שלא כך נעשה – גם עומדת לו הזכות למחצית הרווח לו מומשו המניות בשווי של 5 ₪ למניה.
גם ביחס לטענה זו רבץ לפתחו של התובע נטל ההוכחה. הנטל להוכיח את זכותו לכפות מכירה ומימוש של מניות, והנטל להוכיח את הנזק שהסבה לו הפרת אותה מחויבות. נטל זה לא הורם.
19.4. לתמיכה בטענה זו זימנו התובעים למתן עדות את עו"ד ויקטור תשובה, ברם מתצהירו עולה שהוא בסך הכל התבקש בתחילת 2014 לייצג את התובע במחלוקות מול הנתבע, ולכן גם לא ידע להעיד דבר על ההסכמות שבין הצדים בקשר עם עסקת אי.טי.ויו. ובכלל (עמ' 58 בפרוט' 1). לעדות זו אין איפה כל משקל בהכרעה בטענה זו.
19.5. טענת התובע מתבססת על ההנחה שעמדה לו הזכות לכפות את מכירתן המלאה של מניות אי.טי.ויו.
בטיעון זה עושה התובע שימוש בביטוי "עקרון השמרנות" בו נעשה שימוש בסעיף 8 בהסכם, ככזה המבטא את הסכמת הצדדים. לפי עקרון זה, כך התובע, אם אחד הצדדים מתנגד לעסקת השקעה לא תיעשה ההשקעה; ואם אחד הצדדים מבקש לממש השקעה שנעשתה – תמומש ההשקעה. בתצהירו (סעיפים 29 – 30) כפר הנתבע בטענה זו, אך בעדותו הוצגה דווקא גרסה שונה. בעדותו, אישר הנתבע כי לפי הסיכום מול התובע אם אחד הצדדים מתנגד לעסקת השקעה לא תבוצע ההשקעה ואם אחד הצדדים מבקש לממש השקעה – תמומש ההשקעה (עמ' 60; ש' 8 בפרוט' 2).
נקודת המוצא בבחינת טענה זו הינה איפה אותה הסכמה שלפיה עמדה לכל אחד מהצדדים הזכות לבקש את מכירת המניות בכל עת, ואף ההסכמה לפיה כך בקש התובע.
19.6. לטענת הנתבע, אי הסכמתו למכירת כלל מניות אי.טי.ויו בעת שבקש זאת התובע נבעה משיקולים ענייניים להם הסכים גם התובע בעצמו.
ראשית לכל, מסביר הנתבע מדוע לא ניתן היה לממש את מלוא מניות אי.טי.ויו כפי שבקש התובע. כך מסביר הנתבע כי מימוש מסיבי של מניות מצד משקיעים עלול היה להוריד את ערך המניות ולפגוע באי.טי.ויו, כאשר על רקע זה בקש ממנו יו"ר אי.טי.ויו, מר דולינג'ר, להמתין עם מימוש המניות. בטענה זו יש הגיון, שהרי לנתבע היה אינטרס ברור לממש בעצמו את ההשקעה ובפרט כאשר המימון המלא בהשקעה זו הועמד על ידי הנתבע.
שנית, מהראיות שהוצגו אף נראה שהנתבע דווקא נעתר לבקשות התובע ושיתף עימו פעולה בניסיון למכירה מדודה של מניות אי.טי.ויו. למשל ההתכתבות מיום 18.9.14 בה ניתנת הוראת הנתבע ליישם את פקודת המכירה של התובע – נספח ו/1 לתצהיר הנתבע. ראיות אלו אינן מתיישבות עם טענת התובע להתעלמות ממנו, והתובע לא הציג כל ראיה לכך שהתייחסות הנתבע בכל הנוגע למימוש המניות הייתה לא סבירה או לא עניינית או לא בהתבסס על שיקולים מסחריים לגיטימיים.
שלישית, מהראיות שהוצגו מתברר כי בסוף שנת 2012 נערך בין הצדדים בירור על המשך אחזקת מניות אי.טי.ויו והאפשרות שזו גם תסב להם בסופו של יום דווקא הפסד. על רקע הידברות זו, כך כותב התובע בהודעת דוא"ל מיום 30.1.13 (נספח 1 לתצהיר השני של התובע):