3. בהודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת נגד הקיבוץ,טענה הנתבעת כי ,ככל שתוטל עליה חבות, על הקיבוץ לשפותה ולפצותה שכן בהתאם להסכם שנכרת עם הקיבוץ,נדרשה הנתבעת לבצע תוך מס' חודשים את שדרוג המסעדה,לרבות שיפור מערכת התשתיות והביוב. הנתבעת טענה כי לאור דרישה זו של הקיבוץ,לביצוע השיפוץ,ידע הקיבוץ כי המסעדה תיסגר לתקופת השיפוץ ולכן על הקיבוץ האחריות לנזקי התובעת ככל שיוכחו. הנתבעת הפנתה לכך שמר דב שרמן (להלן:"שרמן"),שהיה נציג הקיבוץ בכריתת הסכם מכירת המניות,שימש גם כדירקטור בתובעת.לפיכך,טענה הנתבעת כי הימנעות שרמן מלמסור לתובעת התראה בדבר הכוונה להתחיל בשיפוץ בחודש 3/11 ,למרות שידע על כוונה זו, מהווה טעם לחייב את הקיבוץ בנזקים הנטענים.
הקיבוץ טען להגנתו,כי אמנם הינו בעל 50% ממניות התובעת ואולם לא היה ידוע לו שהשיפוץ במסעדה יחייב את סגירתה וכן לא היה ידוע לו מתי בכוונת הנתבעת להתחיל בשיפוץ. הקיבוץ טען כי הנתבעת לא הייתה מוכנה להתחייב בהסכם לגבי היקף השיפוץ, או המועד המדויק בו יבוצע. לחילופין טען הקיבוץ כי אפילו היה יודע על מועד השיפוץ,אין בכך עילת תביעה לנתבעת, שכן על הנתבעת עצמה היתה מוטלת החובה להודיע לתובעת זמן סביר מראש על סגירת המסעדה.
4. מטעם התובעת העידו מר מאור טולדנו מנכ"ל המלון (להלן:"טולדנו").
מטעם הנתבעת העיד מר עדי כהן מנכ"ל קבוצת טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ המחזיקה (בשרשור) בנתבעת (להלן:"כהן") . כן נחקר על חוות הדעת שערך, הכלכלן מר עופר פופס (להלן:"הכלכלן").
מטעם צד ג' העיד מר דב שרמן (להלן:"שרמן")
דיון
5. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני,התרשמתי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים,שוכנעתי כי למרות שהנתבעת לא נתנה לתובעת הודעה על ביטול ההתקשרות עימה זמן סביר לפני הביטול ולמרות שלא מצאתי לקבל את הטענה כי התובעת ידעה על הביטול הצפוי,עדיין דין התביעה להידחות בהעדר הוכחה לנזקים הנטענים. בהתאם,יש להורות גם על דחיית הודעת צד ג'.
6. בהתאם להסכם, התחייבה הנתבעת לספק לתובעת שירותי הסעדה,בהתאם לתפריטים ולתעריפים שצויינו בהסכם ואשר עודכנו בהמשך. גם אם בסעיף 3 להסכם נקבע כי מדובר בשירות ללא הגבלה,365 ימים בשנה,ברי כי אין בסיס לטענת טולדנו, כאילו המדובר בהסכם ללא הגבלת זמן (עמ' 11 שורות 22-24) ואשר הנתבעת התחייבה בו לצמיתות. בהתאם להלכה הפסוקה, חזקה היא שחוזה אינו נערך לצמיתות. חוזה שלא נקצבה תקופתו ניתן לבטלו בהודעה הנמסרת זמן סביר קודם. ראה ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ. פאנל חברות התעופה:
"ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם....".