בית משפט קמא קבע (בהסתמך על ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.12.2011), להלן-פרשת נאצר) כי נתונה לו סמכות לנקוט, מכוח הוראת סעיף 71(א), אף צעדים מניעתיים ולא רק צעדי ענישה בדיעבד. על כן, בחן האם מתקיימים התנאים שמונה הסעיף ביחס לתכנית אשר את שידורה ביקש המשיב למנוע. בתוך כך, קבע בית המשפט כי נוכח תוכנה הצפוי של התכנית, נוכח חשיבותה של התכנית "עובדה", ונוכח העובדה שהיא משודרת בערוץ מרכזי, ניתן לצפות כי האפשרות שהתכנית תשפיע על מהלך המשפט, ובכלל זאת על השופט הדן בהליך הפלילי או על העדים, היא קרובה לוודאית. לכן, קבע בית משפט קמא כי בנסיבות האמורות גובר האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר ההליך השיפוטי על אינטרסים חשובים אחרים, כחופש הביטוי וחופש העיתונות. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהמערערים לא הגישו תצהיר בתמיכה לעמדתם, וכן העובדה שסירבו להציג את התכנית במהלך הדיון, אינן מאפשרות לקבל את טענותיהם באשר למטרותיהם ולנזקים שייגרמו להם אם ייאסר פרסום התכנית.
על יסוד האמור קיבל בית המשפט את הבקשה לצו מניעה קבוע, ואסר על שידור התכנית, ככל שהיא מתייחסת למשיב ולהליך הפלילי נגדו. עם זאת, קבע בית המשפט כי בעל דין המעוניין בכך, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לשינוי צו המניעה עם התקדמות ההליך הפלילי או עקב שינוי בנסיבות. עוד נקבע בפסק הדין כי המערערים ישאו באגרת המשפט, אשר לא שולמה על ידי המשיב, וזאת על אף שלא ניתנה הכרעה פורמלית בבקשה לפטור מאגרה. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי נוכח הפגמים הדיוניים הרבים בהגשת ההליך על ידי המשיב, לא ייפסק לטובתו שכר טרחת עורך-דין. יודגש, כי זו ההתייחסות היחידה בהכרעתו של בית משפט קמא לפגמים הדיוניים שנפלו בבקשות השונות של המשיב.
6. המערערים מלינים בפנינו על פסק דינו של בית משפט קמא, הן במישור הדיוני הן במישור המהותי. במישור הדיוני, טוענים המערערים כי נוכח העובדה שלא הוגשו תצהירים בתמיכה לבקשות שהגיש המשיב, וזאת על אף האמור בתקנות, היה על בית המשפט לדחות את הבקשות על הסף. טענה דומה מעלים המערערים לעניין העובדה שהמשיב לא המציא התחייבות עצמית לבקשה לסעד זמני. אשר לפטור מאגרה, טוענים המערערים כי לא ניתנה החלטה, ובוודאי לא החלטה מנומקת, בבקשה לפטור מאגרה, על אף ההתנגדות של המערערים ושל המשיבה 2 לבקשת הפטור. אי לכך, העובדה שלא שולמה אגרה על ידי המשיב הופכת את פסק דינו של בית משפט קמא לבטל מעיקרו. בנוסף, העלו המערערים טענת שיהוי, משום שלשיטתם ידע המשיב על הכוונה לשדר את התכנית כשבוע ימים לפני שהוגשה הבקשה. המערערים סבורים כי הליקויים הדיוניים הנזכרים מעידים על חוסר ניקיון כפיים של המשיב. במישור המהותי, מעלים המערערים טענות שונות. תחילה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקביעתו כי פרשת נאצר מקנה לבית המשפט סמכות להעניק צווי מניעה בהליך אזרחי על מנת למנוע ביצוע של עבירת הסוב-יודיצה. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט טעה בקובעו שהתכנית עלולה להפר את כלל הסוב-יודיצה. בתוך כך, מלינים המערערים בין השאר על הקביעה כי אי-הסכמתם להציג את התכנית במהלך הדיון מחזקת את המסקנה כי התכנית צפויה להשפיע על ההליך המשפטי. לשיטתם, עומדת להם הזכות שלא להציג את התכנית בפני הצדדים ובית המשפט, והם מוכנים לשאת בסיכונים הכרוכים בכך (למשל, שיימצא בעתיד, ולאחר מעשה, כי התכנית הפרה את כלל הסוב-יודיצה). טענה נוספת שהעלו המערערים נגד פסק הדין היא שעל אף קיומם של פרסומים רבים בתקשורת בעניינו של המשיב, צו מניעה התבקש וניתן אך ורק נגד המערערים. לשיטת המערערים, הסיבה לכך היא שבהגינותם ביקשו את תגובת המשיב לתכנית מבעוד מועד, וכך נודעה כוונתם לשדר את התכנית.