תגובת המשיב 14 – שמעון סיבוני (להלן: סיבוני)
10. סיבוני מדגיש כי פסק הבוררות מיום 16.6.2016 ניתן מבלי שסיבוני היה צד להליך הבוררות, על אף שלטענתו הוא מחזיק ב-50% מפרויקט בניין שער העיר באום אל פחם וההסכמות שאושרו בפסקי הבוררות סותרות את ההסכמים שנחתמו עמו. לעמדתו של סיבוני, אין בפסקי הבוררות, ככל שיאושרו, כדי לפגוע בזכויותיו בפרויקט ובהתחייבויות של החברה ו/או של א.ח.ח. נכסים כלפיו, ולכן הוא מותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.
דיון והכרעה
11. סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 קובע, כי משניתן לחברה צו פירוק או משנתמנה מפרק זמני, "אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". ברי, אפוא, כי גם בקשה לאישור פסקי בוררות, שהיא בגדר "הליך משפטי", אין לפתוח אלא ברשות בית המשפט (השוו: רע"א 550/12 מודל הנדסה חברה לבניין בע"מ נ' שקד (21.7.2013)). על כן, טענותיהם הפרוצדורליות של המבקשים לפיהן הם פנו "לפנים משורת הדין" לבית המשפט של פירוק אין להן על מה לסמוך.
12. לאחר כניסתה של חברה להליכי פירוק (או הקפאת הליכים) עוברת הסמכות לבירור תביעות החוב לידי הנאמן או המפרק. במסגרת סמכותו בבירור תביעות החוב, קיימת לנאמן סמכות רחבה, ובכלל זה הסמכות לבדוק אם פסק דין שניתן לטובת נושה משקף חיוב אמיתי, או שמא הפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין – סמכות המכונה "הצצה מעבר לפרגוד". סמכות זו קמה גם כאשר לא התקיים דיון לגופו של עניין עובר למתן פסק הדין. הרציונאל העומד ביסוד סמכות זו, הוא מניעת קנוניה בין החברה לבין מקורביה, תוך הברחת רכוש ונכסים מידיהם של הנושים (ע"א 485/88 אי.פ.ק. בע"מ נ' עזבון אברהם גינדי ז"ל (15.11.1992); ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4) 353, 358 (1992); ע"א 6561/15 דבורצקי נ' מרים זפט – נאמנת (29.1.2017)). אם סמכות זו קיימת ביחס לפסק דין של בית משפט, הרי שהיא קיימת, מניה וביה, ביחס לפסק בוררות, ובפרט כזה שנתן תוקף להסכמת הצדדים ללא דיון לגופו של עניין.
13. טענתם של המבקשים בדבר ניגוד עניינים לכאורה של הנאמנים היא תמוהה במיוחד. תפקידם של הנאמנים, בין היתר, הוא לדון בתביעות חוב שמגישים נושים שונים של החברה. בתפקיד זה הם משמשים ידו הארוכה של בית המשפט. אין בעובדה שתביעת החוב מופנית כנגד החברה כדי ליצור לנאמנים, ככאלה, ניגוד עניינים הפוסל אותם מלדון בה. אם זה היה המצב, הרי שנאמנים לעולם לא היו יכולים לדון בתביעות חוב שהוגשו נגד החברה שלנכסיה הם מונו כנאמנים.