יש לנקוט גישה מקלה לטובת המבקש, כנאמר בספרו של ד"ר זוסמן: "מאחר שמטרתו של סדר הדין המקוצר אינה אלא מניעת הדיון בתובענה שמפניה אין לנתבע כל הגנה אפשרית, ולא ניתן לשופט בשלב זה לשקול את מהימנותו של הנתבע, יוצא כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן לו רשות להתגונן..." (ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, (1995), עמ' 677).
3. אי מתן הודעה לערב
המבקש טוען כי המשיב לא שלח לו התראות על אי עמידת החברה בהתחייבויותיה, ככל שהוא ערב להן, ואף לא הזהיר אותו מפני תביעה צפויה. בכך הפר את חובת ההודעה לפי הוראות סעיף 26 לחוק הערבות, ולכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992. סעיף 26 לחוק הערבות קובע כי יש להודיע לערב על אי קיום החייב את חובו, תוך 90 יום. לפיכך, נפגעו זכויות המבקש, הן כשהמשיב לא יידע אותו, אודות חובות החברה והן כאשר הבנק ביצע את כל ההליכים כנגד החייב הנוסף, חרף יכולתו להקטין את נזקו של הערב. טענות אלו לא נסתרו על ידי המשיב ולא צורף לכתב התביעה או בתגובה ולא הוגש בדיון מסמך גילוי מידע לערב, או כל הודעה אחרת.
גם טענה זו תומכת בטענות המבקש נגד כתב הערבות עצמו.
4. חובת זהירות של המשיב כבנק
במקרה דנן העלה המבקש שלוש טענות הגנה ראויות לבירור, האחת כי היה על המשיב לוודא כי המבקש אכן הינו בעל עניין, עת החתים אותו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום; שניה כי היה על המשיב להימנע מלהמשיך מלתת אשראי לאחר תום תקופת המסגרת, לבטל את מסגרת האשראי ובוודאי לא להגדילן. השלישית, המשיב היה מודע לפעילות החברה כ"מסלקה" עבור ניקוי הגליל, וזאת ממכתב שנשלח לכלל לקוחות החברה על העברת פעילות לניקוי הגליל בתאריך 15/07/11 (נספח 3 לבקשה).
אין מחלוקת כי הסמכות לתת אשראי, להגדילו, להקטינו או להפסיקו הינה בשיקול דעת הבנק. החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה. למשיב הזכות והסמכות לשקול את שיקוליו המסחריים במתן אשראי, הגדלתו צמצומו והפסקתו (ראו למשל ע"א 323/80 אלתית נ' בל"ל, פ"ד לז (2) 673 (1983)). אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, על הבנק להפעיל את שיקול הדעת שלו בתום לב, בסבירות וללא שרירות.
הפסיקה ביססה את חובת הזהירות של הבנק, המחייבת אותו ל"פקפק" בפעולות שמבוקש לבצע בחשבון הלקוח בשניים: חשש למרמה בפעילות מורשה ובהיות הפעולה חריגה (דנ"א 1740/91 ברקליס נ' פרוסט, פ"ד מז (5) 40).