37. עובדי המערערת כמעט שאינם עושים שימוש באופציה "בית-עבודה", אולם הדבר אינו נובע מרשלנות או אי הקפדה על נהלים, אלא מעמדת המערערת, לפיה סעיף 32(1) לפקודה עניינו בניכוי הוצאות בידי עצמאיים בלבד. ככל שייקבע, כי תקנות שווי שימוש הן חזקה הניתנת לסתירה וכי יש לסווג נסיעות "בית-עבודה" כנסיעות פרטיות ולא כעסקיות, הרי שניתן לחלץ נסיעות אלו בקלות באמצעות קובץ אקסל, מאחר ומדובר בנסיעה האחרונה והראשונה מידי יום. כמו כן, עובדי המערערת יוצאים ישירות לשטח במקום לבזבז זמן בנסיעה תחילה למשרדי המערערת. ברי, כי נסיעה לשטח היא נסיעה עסקית.
38. המשיב לא הוכיח, כי הנסיעות אשר איתר, אכן סווגו באופן שגוי וטענתו בעניין נטענה בעלמא. בידי המערערת ליתן הסבר באשר למהות הנסיעות האמורות. יתירה מזאת, אף אם מדובר בנסיעות שגויות, הרי שמדובר במספר קילומטרים מינורי ביחס לסך הקילומטרים המבוצעים. אין בכמות המינורית של השגיאות בכדי ללמד, כי מערך הבקרה אינו אפקטיבי.
39. אין בסיס לטענת המשיב לפיה לצורך כימות עלות אלטרנטיבית אין להביא בחשבון את עלויות המעביד אלא את עלויות העובד ולצרף לעלות זו נוחות תפעולית. טענת המשיב בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו במסגרת פרק 10, לפיה עלות החזקת רכב באופן פרטי על פי ירחון חשב נמוכה במידה מסויימת מעלות אחזקת רכב בידי תאגיד. משכך, אף זקיפת חלק יחסי מההוצאות הקבועות על בסיס עלויות המעביד משקפת שווי שימוש גבוה מעלות אלטרנטיבית. בנוסף, בהעדר קביעה בדין באשר לשווי ההטבה, הרי שהשווי יהיה שווי השוק אשר יביא בחשבון לאו דווקא את שוק הרוכשים הפרטיים, אלא את עלות המוצר שהיו משלמים קבוצת רוכשים גדולה הזוכה להנחות. העלויות בפועל הן תחשיב מהימן ועדיף מאומדן תקנות שווי שימוש אשר אינו לוקח בחשבון פרמטר כלשהו מלבד המחיר המקורי של הרכב.
40. המערערת הרימה את נטל ההוכחה הדרוש לשם סתירת תקנות שווי שימוש.
41. לחילופין טוענת המערערת, כי אין להטיל עליה קנסות, לרבות קנס אי ניכוי מס במקור. בהתאם להוראות סעיף 191א לפקודה, קנס בגין אי ניכוי מס במקור מוטל רק אם לא קיים לנישום הצדק סביר לכך שלא ניכה את המס שהיה עליו לנכות. מטרתו של סעיף 191 לפקודה היא ליצור הרתעה כלפי המעביד אשר ישמש צינור להעברת חבות המס של העובד. מטרת ההרתעה היא למנוע התרשלות של המעביד בעניין החובה לנכות מס במקור. לשם הטלת קנס על הנישום יש להוכיח, כי הנישום התרשל. בנוסף להתרשלות הרי שלשם הקנס נדרש, כי הפער בין המס שנישום חייב בו והמס בהתאם לדו"ח הנישום, יעלה על 50% מהמס שהנישום חייב בו. אם הנישום מוכיח, כי קיים הצדק סביר לאי תשלום המס, הרי שיש לומר, כי לא הייתה התרשלות מצידו. בפסיקה נקבע, כי כאשר קיימת מחלוקת משפטית ותו לא, הרי שקיים הצדק סביר כאמור ויסוד הרשלנות לא מתקיים. החלטת המערערת בדבר התקנת המערכת וזקיפת שווי שימוש כלכלי לעובדיה, לא נעשתה בחלל ריק והיא הייתה מלווה בחוות דעת משפטית אשר המערערת קיבלה ממומחה. מדובר בסוגיה רוחבית אשר תאגידים רבים אוחזים בה ובהתאם היא ברת מחלוקת משפטית גרידא בין המשיב לנישומים.