55. כאמור, נקודת המוצא של פרשנות הוראת חוק היא לשון החוק. במסגרת סעיף 2(2)(ב) לפקודה נקבע, כי "שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע את שוויו של השימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד כאמור לרשות העובד". הנה כי כן, מלשון הפקודה עולה, כי שר האוצר יקבע את שוויו של השימוש ברכב צמוד. זאת, להבדיל מקביעה, כי שר האוצר יקבע הנחיות לעניין אופי קביעת שוויו של השימוש האמור, או, כי יקבע כיצד יחושב שווי השימוש במקרים בהם לא הוכח השווי בפועל. לשון הפקודה בעניין זה תומכת בטענה כי מדובר בכלל מהותי ולא בחזקה אשר ניתנת לסתירה.
56. בסעיף 2(א) לתקנות שווי שימוש נקבע, כי "השווי לכל חודש של השימוש ברכב, למעט אופנוע כאמור בתקנת משנה (ב), שהועמד לרשות העובד, יהא התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השימוש, שהוא מעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים". אופן חישוב שווי השימוש נקבע בתקנות בהתאם למחיר המשוקלל בשנת 2010 כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009.
57. תקנות שווי שימוש קובעות הוראות ברורות באשר לאופן חישוב שווי השימוש ברכב צמוד. מלשון הוראת התקנות עולה, כי הן קובעות מהו שווי השימוש של רכב צמוד ולא מה יהיה שווי השימוש בנסיבות מסויימות. אין בלשון התקנות דבר המרמז על כך שמדובר בחזקה אשר חלה בנסיבות מסויימות בלבד וכי ההוראה האמורה חלה רק במקרה בו אין בידי הנישום להוכיח את שווי השימוש בפועל.
58. במאמרו ציין פרופ' ביין, כי חזקה ראייתית מתאפיינת בכך שהיא יוצרת קשר בין מערכת עובדתית א' (עובדות הבסיס) לבין מערכת עובדתית ב' (העובדות המוסקות), כך שהוכחת קיומן של עובדות הבסיס מוליכה למסקנה בדבר קיומן של העובדות המוסקות (פרופ' ד' ביין, "חזקות וחזקות הניתנות לסתירה בחקיקת המס – מה הם כללי המשחק?" (מיסים כה/2 (אפריל 2011) א-1) ההוראה בה עסקינן אינה כוללת עובדות בסיס, אשר ככל שיוכחו יהיה בכך בכדי ללמד, כי קיימות העובדות המוסקות. תחת זאת, ההוראה קובעת כלל מהותי באשר לאופן בו יחושב שווי השימוש ברכב.
59. אינני מקבלת את טענת המערערת, לפיה העובדה שסעיף 2 לפקודה עוסק ברכב אשר הועמד לרשות העובד מלמדת, כי לשון החוק תומכת בפרשנות לפיה החזקה ניתנת לסתירה. היא טוענת, כי יש לסייג את הנוסחה כך שהיא לא תחול במקרים בהם הרכב הועמד לרשות העובד באופן חלקי ובמרבית הזמן שימש את המעסיק. אין לפרשנות זו על מה לסמוך מבחינת לשון החוק. ברי, כי רכב אשר ניתן לעובד לשימושו הפרטי ומשמש אותו אף במסגרת עבודתו, הגם אם עבודתו נמשכת שעות רבות, הוא רכב אשר הועמד לרשות העובד.