23. קביעה כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אין משמעה כי הנוסחה שנקבעה אינה חלה, אלא רק, כי בנסיבות מסויימות ובמקרים חריגים כאשר עובדות הבסיס לא מתקיימות, קרי – היקף הנסיעה הפרטית נמוך והרכב משמש ככלי עבודה, ניתן יהיה להוכיח אחרת.
24. התיבה "שווי של שימוש ברכב" התווספה להוראות סעיף 2(2) לפקודה במסגרת תיקון 22. מטרת המחוקק הייתה להילחם בתופעה נפוצה של התחמקות ממס באמצעות הענקת הטבות אשר במהותן הן שכר מוסווה. כלומר, מתן הטבות לעובד אשר אינן נדרשות למהות תפקידו ומהוות תחליף שכר. מטרת המחוקק הייתה לתפוס ברשת המס קצובות אשר מעניק המעביד במקום תשלום מזומן. כלומר, את הרכיב הפרטי בלבד ברשימת ההטבות. מטרת הסעיף איננה לראות בכל קצובה מהמעביד, במלואה ללא קשר לטיבה, כשכר. בפסיקה נדונה השאלה מתי תקבול מהמעביד לעובד מהווה הכנסת עבודה ומתי לאו. לצורך בחינת הסוגיה פותח מבחן הנהנה העיקרי. נקבע, כי יש להבחין בין הנאה שאינה אלא הכנסה מוסווית לבין הנאה שכולה או עיקרה לצורך התפקיד. מבחן הנהנה העיקרי שריר וקיים גם לאחר תיקון 22 ויש לבחון לאורו כל תשלום אשר משתלם מהמעביד לעובד. שוויו של שימוש ברכב הוא חריג למבחן הנהנה העיקרי, אולם אין משמעות הדבר, כי יש לזקוף לעובד שווי שימוש בגין רכיב אשר כלל לא מהווה הכנסה בידיו. יש להפעיל את החריג בזהירות.
25. נקודת המוצא העיקרית אשר עומדת בבסיס תקנות שווי שימוש היא, כי הקצאת הרכב הצמוד משרתת בעיקרה את העובד. בהתאם להנחה זו, יצר המחוקק מודל חישובי לפיו הגובה של טובת ההנאה לעובד היא העלות האלטרנטיבית לעובד, ככל שהיה רוכש רכב צמוד אשר זהה בסוגו לרכב שהוקצה לו והיה משתמש בו לצרכיו הפרטיים. נקודת מוצא זו היא אחידה, גורפת ושגויה מעיקרה כאשר הרכב הצמוד משמש בעיקרו את המעביד. הנחה זו מביאה לידי זקיפת הכנסה דמיונית וגבוהה מההכנסה בפועל לעובד אשר הרכב הוא כלי עבודה בידיו.
26. הדוקטרינה מביאה לשתי שגיאות עיקריות – זקיפת מלוא ההוצאות הקבועות, וקביעה כי סכום ההוצאות המשתנות שיש לזקוף הוא בהתאם לכך שהרכיב הפרטי הוא 16,300 ק"מ – כלומר, שימוש ניכר. הנחה בנוגע להוצאות המשתנות אינה מתקיימת כאשר ניתן לקבוע במדוייק את היקף הנסיעות הפרטיות. תכלית תקנות שווי שימוש היא כימות הרכיב הפרטי, אולם בפועל, מטעמים פרקטיים, התקנות מניחות הנחה שרירותית ובלתי מבוססת באשר לשווי הרכיב האמור והדבר מביא לזקיפת הכנסה דמיונית.