מסעיף זה עולה שבית המשפט רשאי (ולא חייב) לבטל עיסקה, אם הקונה "ידע או היה צריך לדעת" שמדובר בפעולה הנעשית תוך הפרת חובת הנאמנות. בענייננו כלל לא נטען, וודאי שלא הוכח, שהמשיב צריך היה לדעת שמדובר בפעולה הנעשית מתוך הפרת חובת נאמנות (אם אכן הייתה הפרה שכזו). גם לו היה המשיב טורח ומברר את תנאי הנאמנות, לא היה מוצא בהם זכר לחובת המשיבה, שהמערער טוען לה, להקנות לו עדיפות במכירת הבית; שהרי פעולת המשיבה, היינו מכירת הבית, הייתה במסגרת סמכותה כנאמן עליו. גם לפי טענת המערער, חובת המשיבה להקנות לו עדיפות במכירת הבית נוצרה לאחר יצירת הנאמנות, ועל-כן גם לו היה המשיב עושה מאמצים ומברר את תנאי הנאמנות (דבר שכנראה, אינו חייב לעשות - ויסמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 302), לא היה מוצא בהם זכר לחובה שכזו.
.16אלא שהאיזון הקבוע בסעיף 14 אינו חל ישירות על ענייננו. זאת על שום שבנסיבות המקרה שלפנינו אין מדובר בעיסקה שהושלמה, אלא בהתחייבות לעשיית עיסקה בלבד.
כנגד זכותו של המערער לא עומדת זכות קניינית מלאה שנקנתה בתמורה ובתום-לב, אלא זכות חוזית בלבד. זכויות הקניין טרם עברו לידי המשיב. לעומת זאת, זכויותיו הקנייניות של המערער בבית עדיין קיימות. נשאלת השאלה, אם אין זכויות המערער גוברות על אלו של המשיב.
--- סוף עמוד 815 ---
לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה. ראשית, דומה שאין לצמצם את לשונו של סעיף 14 לפעולות שנשלמו בלבד. אין לכך כל עיגון לשוני, וכפי שנראה להלן, אין לכך גם כל צידוק ענייני. המטרה של מתן חופש פעולה לנאמן ושל הענקת ביטחון מסחרי לאלה העושים עסקים עם נאמנים, עומדת גם כאשר מדובר ב"פעולה" אשר משמעותה הקניית התחייבות למכירת נכס בלבד, הנעשית בדרך כלל כשלב מקדים למכירת הנכס עצמה. תהא זו תוצאה קשה אם דווקא במכירת נכסים הדורשים רישום, כמו נכסי מקרקעין, תסוכל מטרה זו (זו גם מסקנתו של כרם, בחיבורו הנ"ל, עמ' 337).
שנית, אין לשכוח שהקונה עושה עיסקה עם נאמן שהנכס רשום על שמו. המטרות החשובות של הקניית אמינות וביטחון למרשם ושל עידוד הסתמכות עליו תומכות במסקנה כי יש לאפשר למי שעושה עיסקה עם בעלים רשום - גם אם הוא יודע שמדובר בנאמן, אך במיוחד אם איננו יודע על כך - להסתמך על הרישום, ככל האפשר. בסיטואציה הדומה לזו שלפנינו, שבה היה מדובר בעשיית עיסקה עם בן-זוג הסוחר בנכס הרשום על שמו אך השייך גם לבן-זוגו - אמרתי את הדברים הבאים, היפים גם כאן: