מכלול הנסיבות היוצרות את הבסיס להסקת קיומה של נאמנות במקרה שלפנינו
כולל, קודם כול, את תהליך העברת הזכויות הקנייניות (להבדיל מהזכויות שביושר) מהיורשים אל המשיבה. העברת הזכויות כללה שני שלבים - ראשית, מתן ייפוי-כוח בידי אביה של המשיבה, שכלל גם הרשאה למכור את הבית; ושנית, עצם רישום הנכס על שמה; בנוסף לכך - התנהגות הצדדים שבאה לידי ביטוי בפניות המערער אל המשיבה כגורם האחראי על מכירת הנכס; המכתב הנ"ל מיום 3.6.90שבו הודיע המערער במפורש, כי הוא רואה במשיבה כמחזיקה את הבית בנאמנות; התייעצות המשיבה עם חלק מבני המשפחה באשר להליכים לקראת מכירת הבית, ובכלל זה חליפת המכתבים שניהלה עם אחד מאחי אביה ועם המערער עצמו. נתונים אלה, המהווים את הבסיס להנחה בדבר קיומה של נאמנות משתמעת, הם גם הבסיס לקביעה כי נכרת בין הצדדים הסכם בהתנהגות. איני רואה כל שוני בין סיטואציה שבה אדם כורת חוזה על-ידי כך שהוא נכנס למונית או חונה בחניון ו"מסכים" לכך שיסיעו אותו או ישמרו על מכוניתו, לבין סיטואציה שבה הוא מקבל את העובדה שפלוני מנהל בעבורו נכס שבבעלותו. בכל המקרים הללו הצדדים כרתו חוזה - גם אם הכריתה נעשתה בהתנהגות ולא על-ידי הסכם ספציפי ביניהם (ראה ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 165).
--- סוף עמוד 812 ---
.12גם מנקודת מבטם של הצדדים אין כל קושי להסיק את קיומם של שני היסודות המחויבים לשם קיומו של חוזה - גמירת דעת ומסוימות. התנהגות הצדדים הצביעה ללא ספק על כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. ובאשר למסוימות, נדמה שניתן לעגן את זו בייפוי הכוח שניתן לאבי המשיבה.
ראוי לציין, שמטבעו של חוזה נאמנות שאין בו פירוט רב של תנאי הנאמנות, אך חוזה נאמנות, כמו כל חוזה אחר, ניתן להשלמה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם איננו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות (כרם, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 88).
יתרה מכך, במקרה שלפנינו המערער אינו טוען שלא נוצר כל קשר משפטי בין היורשים, ובכלל זה המערער עצמו, לבין המשיבה. טענתו היא שיש לסווג את הקשר שנוצר כקשר של שליחות ולא של נאמנות. על הטעמים לראות בכך קשר שבסיסו בנאמנות כבר עמדתי לעיל.
הדעה שניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע זוכה לתמיכה בספרות (כרם, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 88; נ' כהן, התערבות ביחסים חוזיים (רמות, תשמ"ב) 59), וזכתה להתייחסות גם בפסיקה בע"א 369/84 [2] התברר עניינו של בן אשר פתח חשבון בנק שהיה רשום על שמו אך שהכיל בפועל את כספי האב. לא סוכם, או לפחות לא הוכח כי היה סיכום, שהבן יהיה נאמן של האב. הבן פתח חשבון בנק וניהל אותו, וכל זאת על-פי הוראותיו של האב. עם פטירת האב עלתה שאלת מעמדו של הבן כלפי העיזבון. אומרת על כך השופטת נתניהו: