בנוסף, הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי קיבלה מאמארה טופס גילוי נאות כנדרש ממי שעוסק במכירת רכבים משומשים בהתאם לסעיף 4(1) לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח- 2008.
23. סיכומו של דבר - הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אמארה היה סוחר רכב. למען הסר ספק יובהר כי העובדה שאמארה "עקץ" אנשים רבים, גזל מהם את רכבם מבלי לשלם להם תמורה ומכר את הרכבים לאחרים אינה הופכת אותו לסוחר רכב אלא לנוכל [השוו לדברי כב' השופטת ע' חן-ברק בה"פ (חיפה) 49953-11-13 קרינדיאן נ' אמארה (19.1.2014), פסקה 37].
העסקה נעשתה במהלך עסקיו הרגילים של המוכר
24. משלא הוכח כי אמארה הוא סוחר רכב ממילא נשמט גם התנאי שהעסקה נעשתה במהלך עסקיו הרגילים משום שלא ניתן לדבר על מכירת רכב במהלך עסקים רגיל של מי שאיננו עוסק בממכר רכבים.
25. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אבהיר בקצרה כי אף אם היתה הנתבעת מוכיחה שאמארה הוא סוחר רכב, הרי שהעסקה לא נעשתה במהלך העסקים הרגיל של סוחר רכב, וזאת מכמה סיבות:
האחת, די באינדיקציות שצוינו לעיל, קרי: העובדה כי אמארה רשם את הרכב על שם בנו, העובדה שלא הנפיק חשבונית/קבלה, העובדה כי לא החתים את הרוכש על הסכם כמקובל אלא על זיכרון דברים פרוביזורי בכתב יד, והעובדה כי לא מסר טופס גילוי נאות - כולן אינן מצביעות על מכירה במהלך העסקים הרגיל של סוחר רכב. במהלך עסקים רגיל של סוחר רכב, ניתן היה לצפות כי אמארה ירשום את הרכב על שמו באמצעות תו סוחר כדי "לחסוך יד", יחתים את הרוכש על הסכם מסודר, ימסור לרוכש טופס גילוי נאות, וינפיק לרוכש חשבונית/קבלה.
השניה, נסיבות ההתקשרות. נזכיר כי ברזילי לא פנה לאמארה בבקשה לרכוש ממנו רכב, אלא פגש אותו באקראי בתחנת דלק בה הוא שותה קפה ואמארה עם הזמן הציע לו, כך לטענת ברזילי, מספר רכבים לרבות הרכב נשוא ההליך כאן. בהמשך אמארה הראה לו את הרכב פעם או פעמיים, תלוי לאיזו גרסה של ברזילי מאמינים, במקומות שונים ומרוחקים האחד מהשני ומסר לו את החזקה ברכב הגם שלפי הנטען לא קיבל את מלוא התמורה עבורו. נסיון החיים מלמד כי סוחרי רכב אינם "דגים" לקוחות במקומות אקראיים, אלא מפרסמים את הרכבים שברשותם וכך פונים אליהם לקוחות המעוניינים לרכוש את הרכבים.
השלישית, לאמארה אין מקום עסק, בו הוא מחזיק את הרכבים העומדים למכירה. אני ער לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 167/75 קיבוץ גליל-ים נ' זכריה שעתל (יחיאל שאלתיאל), פ"ד לא(1) 236, 240 (1976), שם נקבע כי אין הכרח שסוחר רכב יעשה כן במגרש למכירת רכבים, והוא יכול להיות גם סוחר רכב נייד [ראו גם: זמיר, עמ' 697, ואסמכתאות רבות שם, בה"ש 64]. מאז ניתן פסק הדין, חלפו שנים רבות. המצב החוקי כיום הינו כי תקנה 292א(א)(1) לתקנות התעבורה מתנה במפורש קבלת רישיון סחר בקיומו של מגרש ראוי למכירת רכבים ["לא יינתן רשיון סחר לסוחר של רכב מנועי אלא אם הוכיח, להנחת דעתה של רשות הרישוי, כי: (1) לרשותו מקום מתאים לניהול עסקו ולהחניית כלי רכב שהוא סוחר בהם; ..."]. דומני כי הגיעה העת לשוב ולשקול את מידת התאמתו של הכלל אשר נפסק בשעתו בנוגע לצורך בקיומו של מקום עסק לשם הכרה בתחולת תקנת השוק, ככל שהדברים אמורים בכלי רכב. דרישה לקיומו של מקום עסק לסוחר הרכב עולה בקנה אחד עם מציאות החיים העסקית כיום הלכה למעשה ולכן לא יהיה בה כדי לפגוע בתקינות חיי המסחר, מן העבר האחד של תקנת השוק. ומן העבר השני, דרישה כזו עולה בקנה אחד עם הצורך ליתן כיום הגנה מוגברת לזכות הקניין של הבעלים המקורי, אשר הוכרה כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור, דרישה זו מעוגנת ממילא בחקיקת המשנה הרלבנטית, כתנאי לקבלן רשיון לסחר רכב. לטעמי, ניתן אולי להקל ולקבוע כי אין הכרח שרכישת הרכב בפועל תבוצע במקום עסקו של המוכר, אך יש הכרח לדרוש כי למוכר הרכב יהא מקום עסק מסודר ומוכר, כתנאי לתחולת תקנת השוק.
מכל מקום, סיבה זו של העדר מקום עסק, אינה עומדת לבדה אלא מצטרפת לסיבות שנמנו לעיל, וגם אם תמצי לומר כי יתכן שאין די בכל אחת מהן כשלעצמה על מנת לשלול קיום התנאי של מהלך העסקים הרגיל, שונה מצב הדברים כאשר הן מצטברות זו לזו.