פסק דין
1. עניינה של התביעה ברכב מסוג פיז'ו 207 מ. ר. 61-652-13 (להלן: "הרכב"), שהוצא מידי התובעים במרמה ע"י הנתבע 1 (להלן: "אמארה"), נרשם על שם בנו, הנתבע 2 (להלן: "עמיד" או "הבן"), ולאחר מכן נמכר לנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"). התובעים עתרו תחילה לסעד הצהרתי כי הרכב הוא קניינם ולצו עשה המורה על השבת הרכב, ולחילופין ביקשו לחייב את הנתבעים לשלם להם את שווי הרכב במועד בו נמכר, סכום של 80,000 ₪, בצירוף שערוך. בהמשך, זנחו התובעים הלכה למעשה את סעד ההשבה, והתמקדו בסעד הכספי.
רקע
2. זוהי תמצית העובדות הצריכות לעניין:
התובעים פרסמו מודעה למכירת הרכב. למודעה השיב אמארה, שיצר קשר עם התובע וביקש לרכוש את הרכב תמורת סך של 80,000 ₪, לדבריו עבור בנו עמיד. אמארה התחייב בפני התובע לשלם את התמורה באמצעות שיק בנקאי, כך נטען, אותו יפקיד ישירות לחשבון התובעים בבנק. ביום 22.11.13, לאחר שהתובעים בדקו את חשבונם וראו כי אכן הופקד שיק ע"ס של 80,000 ₪, הועברה הבעלות ברכב על שם עמיד, כאשר את העברת הבעלות ביצע אמארה באמצעות תעודת הזהות של עמיד וייפוי כוח.
ביום 26.11.13 קיבלו התובעים הודעה מסניף הבנק בו מנוהל חשבונם לפיה השיק חולל מסיבת "א.כ.מ." - אין כיסוי מספיק. לטענת התובעים, באותו מועד הם למדו לראשונה כי השיק שהופקד לא היה שיק בנקאי אלא שיק רגיל. התובע פנה לאמארה שטען כי מדובר בטעות של הבנק, אשר סודרה, והנחה את התובע לדרוש מהבנק להציג את השיק לפירעון בשנית. התובע עשה כן אך השיק לא כובד. משחולל השיק בשנית, הודיע אמארה לתובע כי יפקיד לחשבונו שיק אחר ע"ס 50,000 ₪ והתחייב להשלים את היתרה במזומן תוך כמה ימים. ביום 4.12.13 קיבל התובע הודעה מהבנק לפיה גם השיק השני חולל מסיבת "א.כ.מ.". ביום 10.12.13 הגישו התובעים תלונה למשטרה נגד אמארה בגין עבירה של משיכת שיק ללא כיסוי וכן בקשה לבית משפט זה למתן צו מניעה המורה לנתבעים שלא לעשות כל דיספוזיציה ברכב. לבקשת התובעים ניתן צו ארעי במעמד צד אחד שמאוחר יותר הפך לצו זמני בהסכמת הצדדים.
בין לבין, הרכב נמכר ע"י אמארה לנתבעת, באמצעות בעלה, מר צביקה ברזילי (להלן: "ברזילי"). על פי טענות ה"ה ברזילי זו היתה השתלשלות הנסיבות שקדמו לרכישה: ברזילי, אשר נהג לשתות קפה בתחנת דלק באזור עכו, הכיר שם את אמארה ושוחח עמו. אמארה שמע מברזילי כי הוא מחפש רכב עבור אשתו והציע לו כמה רכבים, כאשר האחרון ביניהם היה הרכב נשוא התביעה. אמארה ציין לגביו כי רכש את הרכב עבור בנו, אך זה איננו מעוניין בו משום שהוא קטן, וכי הוא מוכר אותו עבורו. ביום 27.11.13 נערך בין אמארה וברזילי זיכרון דברים בו נכתב כי ה"ה ברזילי ישלמו לאמארה עבור הרכב סך של 82,000 ₪, כאשר סך של 50,000 ₪ ישולם במקום במזומן והיתרה ע"ס 32,000 ₪ תשולם עם העברת הבעלות עד ליום 10.12.13. על זיכרון הדברים מופיעות שלוש חתימות הנחזות להיות של אמארה ושל ה"ה ברזילי. ביום 10.12.13 שולמה היתרה והועברה הבעלות ברכב ע"ש הנתבעת.
3. להשלמת התמונה יצוין כי התובעים לא היו היחידים שנפלו קורבן למעשה הונאה שביצע אמארה. מכתב אישום מתוקן אשר הוגש כנגדו ביום 2.3.16 במסגרת ת.פ. 2829-01-14, כחלק מהסדר טיעון בגדרו הודה אמארה במעשים שיוחסו לו, עולה כי אמארה נקט בשיטה זהה בלמעלה מ-20 מקרים נוספים. אמארה נהג לפנות לאנשים שביקשו למכור את רכבם ולהציע לרכשו, כאשר את התמורה התחייב להפקיד באמצעות שיק ישירות לחשבון הבנק שלהם. את מרווח הזמן שבין מועד הפקדת השיק למועד חזרתו, במהלכו סברו מוכרי הרכבים כי הכסף כביכול נכנס לחשבון הבנק שלהם, ניצל אמארה על מנת לבצע העברת בעלות ברכבים ולמכרם לצדדי ג'.
4. אמארה לא התגונן - ממילא לאור הודאתו בתיק הפלילי ספק אם היתה עומדת לו הגנה כלשהי - וביום 3.12.14 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד אמארה על מלוא סכום התביעה.
5. במסגרת מסכת הראיות בתיק הוגשו תצהיריהם של התובע, עמיד, הנתבעת ובעלה ה"ה ברזילי. כל המצהירים נחקרו.
טענות הצדדים
6. טענות התובעים - התובעים טוענים כי הוכח שהרכב נגזל מהם, כי תמורתו לא שולמה מעולם וכי מעשה ההונאה שרקח אמארה מקיים את יסודות עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובעים טוענים כי הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי ואין בו כדי להפקיע את זכות הבעלות, ומשכך יש לקבוע כי זכות הקניין ברכב נותרה בידיהם וכי הם בעליו החוקיים.
התובעים טוענים כי זכותם ברכב גוברת על זכותה של הנתבעת בין היתר משום שלא מתקיימים בענייננו תנאי "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1986 (להלן: "חוק המכר"). זאת, לטענת התובעים, בשל הסיבות הבאות: התמורה שנטען כי שולמה ע"י ברזילי לא הוכחה ולא נתמכה בכל ראיה; כלל לא נכרת חוזה שכן מי שנרשם כמוכר בזיכרון הדברים הוא אמארה ולא מי שהיה רשום באותה העת כבעל הרכב, עמיד; ברזילי כלל לא טען וממילא לא הוכיח כי נועד עם אמארה במגרש מכוניות או מקום מוסדר אחר לסחר ברכב ולמצער כי הוצגו בפניו מסמכים העשויים להעיד כי אמארה הינו סוחר מכוניות. התובעים מוסיפים כי בעובדה שאמארה רשם את הרכב על שם בנו עמיד יש כדי לאיין את טענת הנתבעת לרכישה מסוחר רכב; כי לא הוכח התנאי לפיו המכירה נעשתה 'במהלך עסקיו הרגיל', שכן אין המדובר בסוחר רכב; וכי עדותו של ברזילי, שערך את העסקה עם אמארה, אופיינה בעמימות ובה בעת היתה מלאה בסתירות באופן המביא למסקנה המתבקשת כי העסקה עם אמארה נגועה בחוסר תום לב.
התובעים טוענים כי בסוגיות של עוולת הגזל ודיני התחרות אין מקום להטיל אשם תורם או רשלנות תורמת על התובעים שכן מדובר בדיני קניין בהם מוטלת אחריות מוחלטת ללא תלות באשם. התובעים מוסיפים כי מכל מקום לא הומחשה רשלנותם של התובעים כלפי הנתבעת, שכן אף אם היו פונים למשטרה לאחר שנוכחו לדעת כי השיק הראשון חולל לא היה בכך בכדי למנוע את העסקה של אמארה וברזילי, שעה שזיכרון הדברים ביניהם נחתם כבר ביום 27.11.13.
באשר לחלקו של עמיד, התובעים טוענים כי גרסתו לפיה לא היה מעורב בתרמית שרקח אביו איננה מסתברת, וכי יש בה ללמד על ידיעה בפועל של הבן על מעשי אביו ולכל הפחות על עצימת עין מצידו ומשכך יש למצוא אף אותו חב כלפיהם. התובעים מדגישים כי במסגרת החקירה במשטרה קשר אמארה את עמיד למעשיו, אישר כי עמיד ידע שהוא מעביר רכבים על שמו, ועמיד אף מסר לו יפויי כוח ריקים חתומים על ידו לשם כך.
7. טענות הבן - עמיד טוען להשתלשלות העובדתית הבאה: במהלך שנים רבות הוא היה מצוי בנתק מוחלט עם אביו ולא היה ביניהם כל קשר. קשר זה חודש כאשר עמיד נפגע ואושפז בבית חולים רמב"ם בחודש 9/13. במהלך אשפוזו הגיע אביו לבקר בבית החולים מספר פעמים, בשעתו הקשה. בשל המצב הכלכלי קשה אליו נקלע עמיד ובהעדר מקור פרנסה, שילמה אמו את חובותיו ובתמורה הוא נתן לה את רכבו. ביום 12.9.13 מסר עמיד את תעודת הזהות שלו לאמארה לשם העברת הבעלות ברכבו על שם אמו. למחרת, ביום 13.9.13, כאשר הבעלות על רכבו של עמיד עדיין רשומה היתה על שמו, מסר עמיד את תעודת הזהות בשנית לאמארה לשם חידוש רישיון הרכב, שלאחריו תבוצע העברת הבעלות. לאחר האמור לא השיב אמארה את תעודת הזהות לעמיד על אף פניות רבות של עמיד אליו להשבת התעודה. רק ביום 23.12.13, במסגרת חקירה במשטרה אליה זומן, נודע לעמיד כי הוא נפל קורבן למעשיו ומעלליו של אביו.
הבן טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו בהעדר יריבות בינו ובין התובעים, שכן הוא לא היה מעורב כלל במעשי אביו ואף לא ידע על מעשיו עד אשר זומן לחקירה במשטרה. הבן טוען כי הוא לא חתם על ייפויי כוח לטובת אביו ומעולם לא ייפה את כוחו למכור או לרכוש עבורו רכב.
הבן מוסיף כי הוכחה לכך שלא היתה קנוניה בינו לבין אביו מצויה בעובדה שהיו לו חובות לנושים וחרב העיקולים היתה מונפת מעל ראשו. בנסיבות אלה, נטען, אין זה הגיוני או סביר שיסכים להעברת רכבים על שמו.
ב"כ הבן טוען כי הודעותיו של אמארה במשטרה אינן קבילות בהליך זה בהיותן עדות שמיעה. לחילופין נטען כי אין לייחס להודעות אלה כל משקל ראייתי שעה שהן לא עמדו במבחן החקירה הנגדית בפני בית המשפט. עוד טוען ב"כ הבן כי אין בפני בית המשפט את הודעותיו שלו במשטרה, משום שהן לא הוגשו, ועל כן אין אפשרות לעמת אותן עם הודעותיו של אמארה.
הבן טוען כי הוכח שאירוע מכירת הרכב מהתובעים לאמארה מתיישב יותר עם המסקנה שהתובעים התרשלו בהעברת זכויותיהם לאמארה ועל כן הם האחראיים הבלעדיים לנזקיהם.
הבן טען כי בעקבות מעשי הנוכלות הרבים של אביו, הוגשו כנגדו (נגד הבן) 4 תביעות בלבד, עובדה המדברת לטעמו בעד עצמה שכן היא מצביעה על כך שנפגעים אחרים מההונאה לא ייחסו לו אחריות, כאשר מתוך התביעות שהוגשו כנגדו שתי תביעות כבר נמחקו ואחת כבר נדחתה. הבן הדגיש כי התקבלה תביעה שהגיש נגד אביו לקבלת סעד הצהרתי לפיו הוא איננו הבעלים של הרכבים שהבעלות בהם הועברה על שמו על ידי אביו, אשר נוסעים ברחבי הארץ ומבצעים עבירות תעבורה ועבירות חניה. כמו כן התקבלה תביעה שהגיש הבן לביטול דוחות חניה שיצאו על שמו כתוצאה מעבירות תנועה שביצעו רכבים אשר נרשמו על שמו על ידי אביו ללא ידיעתו או הסכמתו. בית המשפט אשר קיבל תביעה אחרונה זו הסב את הדוחות על שמו של אמארה והורה על ביטול חיובו של הנתבע בהוצאות גביית הדוחות.
8. טענות הנתבעת - הנתבעת טוענת כי הרכב נרכש עבורה מאמארה, המוכר מזה שנים רבות כסוחר רכב, כאשר המכונית נמצאת בחזקתו והוא מחזיק אישור העברת בעלות מהתובעים לעמיד.
הנתבעת מוסיפה כי הבעלות ברכב נרשמה על שמה כדין ביום 10.12.13 לאחר ששולם לאמארה מחיר השוק של הרכב וכי בנסיבות אלה אין לכל מה שקדם לכך כל זיקה לנתבעת. בכל מקרה, טוענת הנתבעת, כל התנאים לתחולתה של "תקנת השוק" התקיימו בענייננו.
הנתבעת טוענת כי התובעים התרשלו באופן מהותי בכך שלא וידאו כי השיק שקיבלו מאמארה הוא שיק בנקאי ובכך שאחרי שגילו כי אין מדובר בשיק בנקאי וכי הוא חולל, לא פעלו לביטול העסקה, ואף נתנו לאמארה ארכות להסדרת התשלום למשך פרק זמן לא סביר של כ- 3 שבועות. משכך, אין לתובעים להלין אלא על עצמם. הנתבעת מוסיפה כי מונע הנזק הטוב ביותר מחויב במניעת הנזק ואם הוא לא עושה כן יתכן שייחשב כרשלן דבר שעלול לעלות לו בזכותו בנכס.
הנתבעת טוענת כי אין עסקינן במקרה של גניבת רכב, אלא 'כישלון עסקה ברזולוציה פיננסית', כאשר אין הכישלון מהווה עילה לביטול הרכישה כלפי צד שלישי שרכש את הרכב בתום לב והסתמך על הרישום במשרד הרישוי.
הנתבעת טוענת כי אין לה ולבעלה כל קשר לנוכלות הנטענת, לא היתה להם כל ידיעה או מעורבות בעניין וכל טענה למעורבותם בתרמית היא 'פתטית' ולא הוכחה.
הנתבעת טוענת כי תביעת התובעים היא תביעה חפצית להשבת הרכב ולא תביעה כספית ולכן אין לדרישה החדשה, כך נטען, לתשלום סך של 80,000 ₪, כל בסיס משפטי. אף מדובר בהרחבת חזית.
דיון והכרעה
9. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד עמיד להידחות, וכי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל בעיקרה, תוך השתת אשם תורם על התובעים, הכול כפי שיפורט להלן.
10. תחילה לתביעה כנגד עמיד. התביעה נגדו איננה תביעה קניינית להשבת הרכב, שכן אין חולק כי הרכב לא מצוי - ובשום שלב לא היה מצוי - בידיו, אלא למעשה מדובר בתביעה נזיקית בגין הנזק שנגרם לתובעים בשל מעשה ההונאה של אמארה, בו לטענת התובעים היה עמיד מעורב, או שהיה מודע למעשה בפועל, או למצער עצם את עיניו. משכך, על התובעים, שעליהם מוטל נטל השכנוע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, להוכיח כי עמיד אכן היה מעורב במעשה ההונאה של אביו, או שידע עליו ולא פעל, או שלמצער עצם את עיניו. התובעים לא הוכיחו זאת.
עדותו של עמיד לא נסתרה על ידי התובעים או בכלל, אלא היתה קוהרנטית ואמינה. גרסתו העובדתית של עמיד באשר לנסיבות מסירת תעודת הזהות לאמארה, אף נתמכה בראיות. כך, טענתו כי היה מאושפז בספטמבר 2013 בשל תאונה, נתמכה במסמכים רפואיים מהם עולה כי אכן היה מאושפז בבית החולים רמב"ם מיום 1.9.13 ועד ליום 15.9.13 בשל כוויות ממים חמים. כך גם העובדה כי רשיון הרכב שלו חודש ביום 13.9.13, בעת שהיה עדיין מאושפז, כפי שהצהיר והעיד, וכי הרכב הועבר לבעלות אמו, גב' שהנאז אמארה, ביום 12.9.13, כפי שהצהיר והעיד. בראיות אלה יש כדי לתמוך במסקנה כי גרסתו היא אמת. לכך מתווספת העובדה כי לאחר שעמיד נחקר על ידי המשטרה, לא הוגש נגדו כתב אישום בגין מעורבות במעשי ההונאה של אביו, על אף שזה האחרון ניסה לתאר את עמיד כמי ששיתף עמו פעולה. השורה התחתונה היא כי לא הוכח בפניי בכל דרך שהיא כי עמיד לקח חלק או היה מעורב בדרך כלשהי במעשי ההונאה של אביו.
נותרת השאלה, האם יש מקום לייחס לעמיד עצימת עיניים למעשי אביו, מן הטעם שלא נקט פעולות תקיפות די הצורך לשם קבלת תעודת הזהות חזרה לידיו. סבורני כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. על מנת לקבוע שעמיד עצם עיניו בנוגע למעשי אביו, יש להראות כי יכול היה לדעת עליהם, ולכל הפחות כי היו בפניו אי אלו אינדיקציות לכך שייתכן ואביו עלול לעשות שימוש לא ראוי בתעודת הזהות שלו שמהן הוא בחר להתעלם. לא הוכח בפניי כי לעמיד היתה איזושהי אינדיקציה למעשי אביו וכי הוא עצם עיניו והתעלם מכך. נקודת המוצא לצורך הדיון בשאלה זו הינה כי לאמארה לא היה עבר פלילי של עבירות מירמה או הונאה, שכן לא הוכח קיומו של עבר כזה. למעשה, אף כלל לא נטען לכך. לא הוכח גם קיומו של נתון עובדתי אחר כלשהו שהיה בו כדי להקים חשד לאפשרות שאמארה יעשה שימוש לא חוקי בתעודת הזהות, או חשד לכך שתירוצים אפשריים תמימים מצד אמארה לאי החזרת התעודה (בדמות שיכחה, אובדן וכיו"ב) - אינם אמת. עוד נזכיר בנקודה זו כי לעמיד לא היה כל קשר עם אמארה מגיל צעיר, ועל כן אף אם זה האחרון ביצע מעשים לא חוקיים במרוצת השנים, והדבר כאמור כלל לא נטען, ממילא עמיד לא בהכרח ידע על כך.