3. להשלמת התמונה יצוין כי התובעים לא היו היחידים שנפלו קורבן למעשה הונאה שביצע אמארה. מכתב אישום מתוקן אשר הוגש כנגדו ביום 2.3.16 במסגרת ת.פ. 2829-01-14, כחלק מהסדר טיעון בגדרו הודה אמארה במעשים שיוחסו לו, עולה כי אמארה נקט בשיטה זהה בלמעלה מ-20 מקרים נוספים. אמארה נהג לפנות לאנשים שביקשו למכור את רכבם ולהציע לרכשו, כאשר את התמורה התחייב להפקיד באמצעות שיק ישירות לחשבון הבנק שלהם. את מרווח הזמן שבין מועד הפקדת השיק למועד חזרתו, במהלכו סברו מוכרי הרכבים כי הכסף כביכול נכנס לחשבון הבנק שלהם, ניצל אמארה על מנת לבצע העברת בעלות ברכבים ולמכרם לצדדי ג'.
4. אמארה לא התגונן - ממילא לאור הודאתו בתיק הפלילי ספק אם היתה עומדת לו הגנה כלשהי - וביום 3.12.14 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד אמארה על מלוא סכום התביעה.
5. במסגרת מסכת הראיות בתיק הוגשו תצהיריהם של התובע, עמיד, הנתבעת ובעלה ה"ה ברזילי. כל המצהירים נחקרו.
טענות הצדדים
6. טענות התובעים - התובעים טוענים כי הוכח שהרכב נגזל מהם, כי תמורתו לא שולמה מעולם וכי מעשה ההונאה שרקח אמארה מקיים את יסודות עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובעים טוענים כי הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי ואין בו כדי להפקיע את זכות הבעלות, ומשכך יש לקבוע כי זכות הקניין ברכב נותרה בידיהם וכי הם בעליו החוקיים.
התובעים טוענים כי זכותם ברכב גוברת על זכותה של הנתבעת בין היתר משום שלא מתקיימים בענייננו תנאי "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1986 (להלן: "חוק המכר"). זאת, לטענת התובעים, בשל הסיבות הבאות: התמורה שנטען כי שולמה ע"י ברזילי לא הוכחה ולא נתמכה בכל ראיה; כלל לא נכרת חוזה שכן מי שנרשם כמוכר בזיכרון הדברים הוא אמארה ולא מי שהיה רשום באותה העת כבעל הרכב, עמיד; ברזילי כלל לא טען וממילא לא הוכיח כי נועד עם אמארה במגרש מכוניות או מקום מוסדר אחר לסחר ברכב ולמצער כי הוצגו בפניו מסמכים העשויים להעיד כי אמארה הינו סוחר מכוניות. התובעים מוסיפים כי בעובדה שאמארה רשם את הרכב על שם בנו עמיד יש כדי לאיין את טענת הנתבעת לרכישה מסוחר רכב; כי לא הוכח התנאי לפיו המכירה נעשתה 'במהלך עסקיו הרגיל', שכן אין המדובר בסוחר רכב; וכי עדותו של ברזילי, שערך את העסקה עם אמארה, אופיינה בעמימות ובה בעת היתה מלאה בסתירות באופן המביא למסקנה המתבקשת כי העסקה עם אמארה נגועה בחוסר תום לב.