בהעדר הוכחה לקיומה של אינדיקציה כלשהי העלולה להקים חשד מצד עמיד לכך שאמארה עושה שימוש לא חוקי בתעודת הזהות, העובדה כי עמיד רק ביקש מאמארה את התעודה ולא נקט פעולה נחרצת יותר כאשר זו לא הוחזרה, אלא הסתפק בכך שדרש את החזרתה, אינה נראית חורגת מן הסביר והמקובל. בסיטואציה מעין זו, כאשר הקשר עם אמארה אינו הדוק ונוצר קשר אחת למספר ימים, נראה סביר למדי שאדם נורמטיבי כמו עמיד, לא יראה בעייתיות רבה בתשובה לפיה התעודה נשכחה ותוחזר בפעם הבאה, או בכך שאבדה, וכד'. ראוי לזכור גם כי באותה עת עמיד לא יכול היה לדאוג לענייניו כרגיל, שכן היה לאחר פציעה משמעותית, מיד לאחר שהשתחרר מאשפוז לא קצר, ועדיין לא החלים לגמרי.
לבסוף אציין כי אינני רואה מקום לייחס משקל להודעתו של אמארה במשטרה לפיה עמיד הוא שחתם על ייפויי הכוח וידע כי אמארה רושם רכבים על שמו. ראשית, אילו היה ממש בטענה כה מרחיקת לכת כנגד עמיד, הדעת נותנת כי בתום הבירור היה ננקט הליך פלילי גם כנגד עמיד. חזקה על המשטרה, אשר חקרה את הפרשה עד תום ובעקבות זאת הוגש כתב אישום, כי נתנה דעתה לטענה חמורה זו שהועלתה ביחס לעמיד ובחנה אותה. שנית, גם אם לא מקבלים את טענת ב"כ עמיד כי הודעותיו של אמארה במשטרה כלל אינן קבילות בהליך זה משלא זומן לעדות ע"י התובעים, ברי כי יש לקבל את טענתו כי המשקל שיש לייחס להודעות אלה נמוך עד מאד, משאמארה לא העיד בהליך, לא עמד לחקירה נגדית ולא עומת עם גרסתו של עמיד. שלישית, לאור מעשיו של אמארה המאופיינים במרמה שיטתית והונאה, ספק רב אם יש לתת לדבריו משקל כלשהו. המניע של אמארה לנסות להרחיק עצמו במועד מסירת ההודעה ממעשים המהווים עבירות נוספות של זיוף, מעבר לעבירות המרמה וההונאה שיוחסו לו, הוא ברור. לסיכום נקודה זו, התובעים אינם יכולים לבסס טענה כה חמורה כנגד עמיד, שמשמעותה שיתוף פעולה מצדו עם מעשי מרמה שיטתיים, בהתבסס על דברים שנאמרו ע"י אמארה במשטרה בשעתו, מתוך אינטרס ברור, מבלי שזומן על ידם להעיד. אין מקום ליתן משקל להודעתו זו, ובוודאי לא לבסס עליה ממצא עובדתי.
לאור כל האמור לעיל דין התביעה נגד עמיד להידחות.
11. שונה מצב הדברים בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבעת, הן מבחינת אופי התביעה ומהותה - התביעה כנגדה היא תביעה להכרעה קניינית בנוגע לשאלת הבעלות ברכב, הן מבחינת תוצאת הדיון בתביעה, כפי שכבר הובהר לעיל.
התביעה כנגד הנתבעת; המישור הכללי - הדין החל -
12. פסק הדין המנחה בסוגיה בה עסקינן ניתן ע"י בית המשפט העליון בהרכב מורחב בדנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003) (להלן: "פרשת כנען"). פרשת כנען מורה לנו את הדרך בה יש לילך על מנת להכריע בתביעה זו. כפי שהוסבר בפרשת כנען בפסק דינו של כב' השופט אור (בעמ' 658-9):
"הכלל הבסיסי בדיני קניין הוא שאין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על-ידיו (nemo dat quod non habet). מכלל זה נגזר כי מי שרוכש נכס נוטל על עצמו, כלפי כולי עלמא (למעט מוכר הנכס וחליפיו), את הסיכון בכל הנוגע לזכות שרכש. כאשר נכס יוצא מרשות בעליו המקורי שלא כדין (כגון שאבד או נגנב), זכות הקניין אינה עוברת לחוליות הבאות שבשרשרת כדין, והכלל הוא שכל קונה של הנכס בתוך שרשרת זו אינו זכאי לבעלות בו.
...
ואולם לכלל שלפיו אין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות ממה שיש לו, יש יוצאים מן הכלל בדמותן של "תקנות שוק". תקנות שוק הן תת-קטגוריה בתוך המסגרת הכללית של דיני התחרות. במסגרתן קבועים כללי הכרעה מיוחדים בנוגע לתחרות על זכות קניינית בנכס בין הבעלים המקורי לצד השלישי. כללים אלה מאפשרים לצד שלישי לרכוש, בנסיבות מוגדרות מסוימות זכות קניינית בנכס למרות זכותו הקודמת בזמן של הבעלים המקורי, ואף שזכותו לא הועברה כדין לאחר.
בנוגע לנכסי מיטלטלין נעוץ הטעם לסטייה מהמדיניות העקרונית המבקשת להעניק הגנה מרבית לזכות הקניין הפרטי, בצורך לאזן אינטרס זה עם אינטרס כבד משקל אחר והוא תקינות חיי המסחר. ...
האיזון שבחר הדין הישראלי בין האינטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר נקבע בסעיף 34 לחוק המכר".
הנה כי כן, אם ב' מוכר ל-ג' נכס מיטלטלין שאותו הוא גנב או גזל מ-א', הרי שהבעלות בנכס נותרת בידי א', שכן זכות הקניין לא עברה ל-ב' וממילא ב' איננו יכול להעביר יותר ממה שיש לו. זאת, למעט אם ג' רכש את הנכס בתנאי "תקנת השוק" הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר. במקרה כזה, ורק במקרה כזה, תוקנה ל-ג' עדיפות על פני הבעלים המקורי.
13. סעיף 34 לחוק המכר, שכותרתו "תקנת השוק", קובע:
"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".
מסעיף 34 לחוק המכר עולה כי לצורך תחולתה של תקנת השוק ומתן עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי, צריכים להתקיים שישה תנאים מצטברים:
א. כריתת חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו, כאשר בתנאי זה מקופלת דרישה לקיומה של תמורה;
ב. הנכס נשוא המכר הינו נכס נד;
ג. הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר;
ד. המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של עסקי המוכר;
ה. הקונה קיבל חזקה בנכס;
ו. תום לב.
הנטל להוכיח כי כל התנאים מתקיימים מוטל על הקונה, הוא הטוען לתחולתה של תקנת השוק. בשל התוצאה הקיצונית ומרחיקת הלכת של קביעה לפיה תקנת השוק אכן חלה, שהיא שלילת הבעלות בנכס מהבעלים המקורי ללא אשמה מצידו והעברתה לקונה, ממוקם רף ההוכחה הנדרש "גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק את הקניית הנכס לקונה" [ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נא(1) 114, 132 (1997)].
במישור הקונקרטי - מן הכלל אל הפרט -
14. בענייננו אין תחולה לתקנת השוק מכיוון שלא הוכח קיומם של ארבעה מתוך ששת התנאים המנויים לעיל - לא הוכחה התמורה; לא הוכח כי אמארה עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; ממילא לא מתקיים גם התנאי של מכירה במהלך הרגיל של עסקיו; וכן לא הוכח תום הלב של הנתבעת ובעלה, ה"ה ברזילי. יצויין כי להוכחת התנאים הסתפקה הנתבעת בעדויות שלה ושל בעלה, מבלי לצרף אסמכתאות כלשהן, ומבלי לזמן עדים נוספים. אתייחס תחילה באופן כללי לעדויותיהם של ה"ה ברזילי, ולאחר מכן לארבעת התנאים הנ"ל.
עדויות הנתבעת ובעלה
15. עדותה של הנתבעת למעשה איננה רלוונטית להוכחת נסיבות עריכת עסקת רכישת הרכב, שהרי גם היא וגם בעלה הצהירו והעידו כי כל ההתנהלות היתה של בעלה מול אמארה, מבלי שהיתה מעורבת. משכך, אין לנתבעת ידיעה אישית באשר לרכישת הרכב מלבד מה שנמסר לה ע"י בעלה.
מעבר לכך, תצהיר העדות הראשית של הנתבעת הינו לאקוני, מנוסח ב"סיסמאות" כוללניות ואין בו פירוט ראוי באשר לנסיבות עריכת העסקה הנחוצות לצורך דיון בתחולת תקנת השוק.
אף בעדותה של הנתבעת בבית המשפט אין בכדי לסייע לה להוכיח טענותיה. עדותה של הנתבעת לא הותירה רושם חיובי. לחלק ניכר מהשאלות השיבה כי היא אינה זוכרת או אינה יודעת, ובעדותה נתגלו הן סתירות פנימיות והן סתירות ביחס לעדותו של בעלה. כך למשל, כאשר נשאלה באשר לשאלת חתימתה על זיכרון הדברים השיבה בתחילה כך (עמ' 42 ש' 27 ואילך):
"ש. מתי חתמת על זכרון הדברים?
ת. לא יודעת.
ש. את יודעת מה זה זכרון הדברים?
ת. כן, בטח יש תאריך... אה, זכרון הדברים, זה אני לא חתמתי. בטח בעלי. אני לא הייתי בעסקה בכלל. את מנסה להוציא מה שאני לא יודעת?
ש. אני רואה שאת נותנת לבעלך שיקול דעת רחב. את מאפשרת לו לחתום בשמך על מסמכים? אני נותנת לבעלי לפעמים לחתום בשמי, יש ביננו הבנה כזו. יש ביניכם גם כזו הבנה?
ת. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, מה זה שייך לרכב. כשאת מקבלת מתנה את לא שואלת שאלות".
אך בהמשך שינתה הנתבעת את עדותה, כאשר הוצג לה זיכרון הדברים, והיא אישרה כי אחת החתימות המופיעות עליו ואשר נחזית להיות שלה היא אכן חתימתה ולא זיוף (עמ' 44 ש' 23-25). אם לא די בכך, בהמשך עדותה, כאשר נשאלה באשר לנסיבות חתימתה על המסמך השיבה הנתבעת כי איננה זוכרת היכן חתמה, מתי חתמה, האם קראה את זיכרון הדברים בטרם החתימה או כל פרט אחר באשר לנסיבות החתימה (עמ' 45 ש' 9-18).
יצוין כי הגרסה הראשונה שמסרה הנתבעת, לפיה לא חתמה על זיכרון הדברים, סותרת גם את עדותו של בעלה, אשר העיד כי הוא החתים אותה על זיכרון הדברים. ברזילי העיד - עדות תמוהה כשלעצמה - כי הוא הביא את זיכרון הדברים לנתבעת, לאחר החתימה מול אמארה ותשלום הסך של 50,000 ₪ וקבלת הרכב לחזקתו, והחתים אותה על המסמך על אף שהמסמך נשאר אצלו ולא נמסר עותק ממנו לאמארה, עובדה המעלה תמיהה באשר לצורך בהחתמתה (עמ' 35 ש' 16-19).
סתירה אחרת בין עדותיהם עולה באשר לייפוי כוח של הנתבעת לשם העברת הבעלות ברכב על שמה. הנתבעת העידה כי היא חתמה על ייפוי כוח כזה, ומיד אחר כך העידה כי יכול להיות שהיא חתמה (עמ' 43, ש' 18; 23). ברזילי מנגד העיד כי לא היה יפוי כוח (תוך שהוא סותר עצמו בנקודה מסויימת, אליה אתייחס בהמשך) וכי העברת הבעלות נעשתה רק באמצעות תעודת הזהות של הנתבעת (עמ' 35 ש' 27; עמ' 36 ש' 28-30).
הנה כי כן, מעבר לכך שהנתבעת אינה יודעת דבר מידיעתה שלה בנוגע לנסיבות רכישת הרכב, ולכן עדותה אינה רלבנטית להוכחת שלושה מהתנאים - התמורה; האם אמארה עוסק במכירת רכבים; והאם הרכב נמכר במהלך עסקיו הרגיל - ומשכך אין בעדותה כדי לסייע להרמת הנטל להוכחת עמידה בתנאי תקנת השוק, עדותה של הנתבעת לא הותירה רושם אמין, באופן הפועל כנגד האפשרות כי תוכח עמידת הנתבעת בתנאי הרביעי של תום הלב.
16. הדברים שנכתבו לעיל באשר לעדותה של הנתבעת נכונים ביתר שאת באשר לעדותו של בעלה.
תצהירו של ברזילי, בדומה לזה של הנתבעת, הינו לאקוני, מבוסס על "סיסמאות" כוללניות ואין בו כל פירוט מינימאלי באשר לנסיבות עריכת העסקה, שהן נחוצות לצורך דיון בתחולתה של תקנת השוק. אך מכיוון שברזילי הוא זה שהיה מעורב בעריכת העסקה, העובדה שעדותו הראשית נמסרה באופן זה, בעייתית עוד יותר מאשר ביחס לנתבעת. מעבר לכך, מצאתי את עדותו בעל פה של ברזילי בלתי מהימנה, לאחר שנמצאו בה סתירות ואי-התאמות, הן בעדות עצמה, הן ביחס לגרסאות שמסר בעבר.
כך, באשר לשאלה היכן הציג בפניו אמארה את הרכב לראשונה, וכמה פעמים פגש את אמארה וראה את הרכב טרם הרכישה, מסר ברזילי גרסאות שונות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו. בתצהיר תשובות לשאלון, במענה לשאלות הללו, השיב ברזילי כי ראה את הרכב פעמיים טרם הרכישה וכי לראשונה ראה אותו באזור המסחרי ביוקנעם. לעומת זאת בעדותו מסר ברזילי גרסה שונה, כאשר העיד כי ראה את הרכב פעם אחת בלבד, במועד עריכת זיכרון הדברים בבית קפה בקרית מוצקין. כשעומת ברזילי עם הסתירה האמורה, התפתל, טען כי איננו זוכר ומסר גרסאות עמומות ולא משכנעות (עמ' 31 ש' 10-20; ובהמשך מעמ' 31 ש' 27 ואילך).
גם באשר לשאלה האם הוא מסר לאמארה ייפוי כוח לשם העברת הבעלות ברכב על שם הנתבעת מסר ברזילי גרסאות סותרות. בהודעה שמסר במשטרה ביום 23.12.13 (עמ' 21 לאסופת המסמכים שסומנה בקדם המשפט "ת/1", מול שורה 32) אמר ברזילי כי הוא מסר לאמארה ייפוי כוח של הנתבעת לשם העברת הבעלות. גם במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני שהתקיים ביום 17.12.13 מסר ברזילי גרסה זו (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 14-15). לעומת זאת בחקירתו הנגדית בישיבת ההוכחות שינה ברזילי את גרסתו וטען כי לא מסר לאמארה ייפוי כוח וכי אמארה העביר את הבעלות באמצעות תעודת הזהות של הנתבעת בלבד. כאשר עומת ברזילי עם הסתירה האמורה נימק זאת, בצורה לא משכנעת, בכך שכנראה הבין כי תעודת זהות היא ייפוי כוח. בהמשך כאשר הקשתה עליו ב"כ התובעים טען ברזילי כי איננו זוכר (עמ' 35 ש' 24-29; ובהמשך מעמ' 36 ש' 24 ואילך).
אעיר כי התרשמתי שברזילי הוא אדם מתוחכם למדי, אשר יודע היטב להבחין בין ת.ז. לבין ייפוי כוח. אך אין צורך לעסוק בהערכות על מנת להגיע למסקנה כי האמתלה שסיפק בנסיון ליישב את הסתירה בגרסאותיו, הלכה למעשה אינה מיישבת ביניהן, שכן במשטרה הוא דיבר במפורש גם על ייפוי כוח וגם על תעודת זהות ("אני נתתי לו יפוי כוח, שאין לי העתק ממנו, ונתתי לו את תעודת הזהות של אשתי"). לא זו בלבד שהאמתלה אינה מיישבת את הסתירה, היא מוסיפה וגורעת עוד מאמינותו של ברזילי.
חוסר העקביות של ברזילי ממשיך ובא לידי ביטוי גם בשאלה מי נכח במועד העברת הבעלות. בהודעה שמסר במשטרה אמר ברזילי כי אמארה הוא שביצע את העברת הבעלות וכי רק הוא, אמארה, נכח במעמד זה: "רק אסעד היה במעמד [העברת הבעלות- א.ד.], אני נתתי לו יפוי כוח שאין לי העתק ממנו, ונתתי לו את תעודת הזהות של אישתי שלאחר מכן היא הוחזרה לי וכן אסעד ביצע את העברת הבעלות". (עמ' 21 למוצג "ת/1", מול שורות 32-33). גם בתצהיר התשובות לשאלון, במענה לשאלה מי נכח במעמד העברת הבעלות ברכב, השיב ברזילי: "הוא [אמארה - א.ד.] העביר את הזכויות ברכב לבד עם ת.ז. של אשתי, וייפוי כוח של אשתי, אף אחד לא נכח". בניגוד לאמור, במסגרת עדותו בבית המשפט טען ברזילי כי גם הוא נכח במעמד העברת הבעלות וכאשר עומת עם הסתירה ביחס לגרסאותיו הקודמות התפתל וטען כי הוא היה שם אך לא ביצע את ההעברה (עמ' 36 ש' 10-23). אך נסיון זה לתרץ את הסתירה אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו על ידו בהודעה במשטרה ובתשובות לשאלון, בהם ציין כי הוא לא נכח במקום.