כאן המקום לציין כי גם טענת ברזילי לגבי המועד בו הועברה הבעלות אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. ברזילי העיד כי העברת הבעלות נעשתה בערב או אחר הצהריים (עמ' 37 ש' 6-14). טענתו זו נסתרת מאישור רישום שינוי הבעלות ברכב ("נ/3"), שמחותמת הדואר המופיעה עליו עולה כי העברת הבעלות נעשתה בשעה 09:57.
ניתן לסכם פרק זה של הדיון באמירה כי עדותו של ברזילי לא היתה אמינה, לשון המעטה, ודי באמור לעיל כדי להמחיש זאת.
נעבור עתה לדיון בארבעת התנאים שהנתבעת אינה עומדת בנטל להוכיחם.
תמורה
17. דרישת התמורה איננה כתובה מפורשות בסעיף אך הינה נגזרת מהגדרת מכר כהקניית נכס תמורת מחיר [א' זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, 1987) 682 (להלן:"זמיר"), עמ' 711]. בפרשת כנען ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן (בעמ' 716), כי: "התמורה לעניין תקנת השוק איננה יכולה להיות תמורה סמלית. נדרשת תמורה ממשית, דרישה שנועדה להבטיח את תום-הלב (ראו: פרידמן בספרו הנ"ל (כרך ב) [37], בעמ' 1148-1145; פרופ' זמיר בחיבורו הנ"ל (להלן – זמיר חוק המכר [34]), בעמ' 713)".
18. ראשית, ראוי להדגיש כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה, ולא הביאה כל עדות, לתמיכה בטענתה בדבר תשלום התמורה הנקובה בזיכרון הדברים, סך של 82,000 ₪, מלבד עדותה שלה ושל בעלה. כאשר מדובר בתשלום סכומים גבוהים, ניתן לצפות לצירופה של ראיה חיצונית ואובייקטיבית, כזו או אחרת, המוכיחה את ביצוע התשלום, ולכל הפחות מהווה אינדיקציה התומכת בטענה בדבר ביצוע התשלום, ולמצער חלק ממנו. ניתן לצפות, למשל, להצגתה של אסמכתא ישירה לתשלום כגון: שיק, אישור בדבר העברה בנקאית, וכד'. לחילופין, גם אם הטענה היא שהתשלום כולו בוצע במזומן, ניתן לעתים לצפות להצגת אסמכתא לנטילת הלוואה מגורם מממן, או למשיכת כספים בסדרי הגודל הרלבנטיים, עשרות אלפי שקלים, במועדים הרלבנטיים, מחשבון הבנק, או ממקור אחר. לחילופי חילופין, אם הטענה היא שהסכום כולו היה מצוי במזומן בידי הרוכש, ניתן לצפות לראיה בנוגע לאופן הגעתו אליו, כגון מכירת רכב קודם (או נכס אחר) זמן קצר קודם לכן, או פעילות עסקית רלבנטית, וכד'. הנתבעת לא הציגה אסמכתא כלשהי, מכל סוג שהוא. בנוסף, הנתבעת בחרה שלא לזמן לעדות את אמארה להוכחת טענתה בדבר התמורה שקיבל עבור הרכב. הנתבעת בחרה גם שלא לזמן את אותו "חבר" עלום שנזכר לראשונה בחקירתו הנגדית של ברזילי, ואליו אתייחס להלן. הנה כי כן, עדויות הנתבעת ובעלה הינן עדות יחידה של בעל דין, שלא הובאו לה תימוכין כלשהם, על כל המשתמע מכך.
שנית, גם לגוף העדות של ה"ה ברזילי לא ניתן לקבלה ולקבוע כי טענתם לעניין התמורה הוכחה. אשר לעדות הנתבעת עצמה, כבר ציינו כי היא נטולת משקל, שכן אין לה ידיעה על העסקה בכלל, כפי שאישרה, ועל התמורה בפרט. אשר לעדות בעלה, יש קושי של ממש לקבל אותה הן מאחר והיתה עמומה ובלתי מסתברת כשלעצמה, הן מאחר וכללה עדות כבושה. בתצהירו לא פירט ברזילי כמעט מאומה לעניין אופן תשלום התמורה ומקור הכסף. הגרסה שמסר בחקירתו הנגדית, ממנה עולה כי אין בידו אסמכתא למקור התשלום במזומן (כגון אישור על משיכת הסכום, וכד'), מהטעם שכביכול חלק הארי מן הסך של 50,000 ₪ היה מצוי בכיסו בעת החתימה על זיכרון הדברים, ואת היתרה לקח זמנית מחבר, איננה מסתברת בעיני. נסיון החיים מלמד כי אנשים מן הישוב אינם מחזיקים בידם בכל זמן נתון סכומים של עשרות אלפי ₪, בייחוד כאשר מדובר באדם המצוי בגמלאות כפי שעולה מדבריו של ברזילי בדיון בסעד הזמני. הדברים מתחדדים נוכח הטענה כי מספר ימים לאחר מכן ברזילי כביכול שילם לאמארה סכום נוסף של 32,000 ₪, אף זאת ללא כל אסמכתא, דהיינו אף זאת לכאורה במזומן, ואף זאת כביכול ללא צורך במשיכת הכסף מכל מקור שהוא, כלומר מכספים נוספים שהחזיק כביכול במזומן. זאת ועוד; גם במועד חקירתו, כך טען ברזילי במהלכה, היו בידו סכומי כסף כאלה במזומן. מסופקני.
כאמור, כפי שעלה לראשונה בדיון ההוכחות (עמ' 33 ש' 11-13), ברזילי טען כי חלק הארי מן הסך של 50,000 ₪ ששילם כביכול לאמארה היה בידו, ואת היתר לקח מחבר, זמנית. אמירה זו של ברזילי מעוררת תמיהה במספר מישורים. האחד, מדובר בגרסה כבושה, שלא בא זכרה קודם לכן, על כל המשתמע מכך. השני, גרסה זו מחדדת את העובדה כי לא הובאה כל עדות לתמיכה בטענות הנתבעת. אם אכן היה חבר כזה, מה פשוט יותר היה מכך שיובא להעיד על גיוס התשלום ממנו? ההימנעות מהבאתו לעדות של אותו חבר, מקימה את החזקה הראייתית המוכרת בנוגע לאי-הבאת ראיה, ופועלת לחובתה של הנתבעת. השלישי, קשה שלא לשים לב כי גם גרסה זו כשלעצמה נטולת פירוט ועמומה: מיהו החבר? כמה כסף לווה ממנו ברזילי? מתי החזיר לו אותו? וכד'. לבסוף, קשה שלא לתהות: אם לא היה בידי ברזילי סכום של 50,000 ₪ במזומן במועד החתימה על זיכרון הדברים, והוא נזקק לעזרה מחבר, הכיצד זה היה בידי ברזילי מספר ימים לאחר מכן סכום נוסף של 32,000 ₪ במזומן, ממקורותיו שלו, דהיינו מבלי למשוך סכום זה מחשבון בנק, או לקבלו ממקור אחר? ומזווית הפוכה: אם אמנם היה בידי ברזילי סכום נוסף של 32,000 ₪, לשם מה נזקק לסיוע מחבר לצורך התשלום הנטען הראשון בסך 50,000 ₪?
שלישית, ברי כי למסקנות הדיון דלעיל בפרק בו נדונו עדויות הנתבעת ובעלה ועד כמה ניתן לסמוך עליהן, יש ליתן משקל מתאים בבואנו לבחון האם ניתן לקבל את גרסתם לעניין התמורה.
19. סיכומו של דבר - הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התמורה ששולמה בגין הרכב, ובוודאי לא תמורה ממשית.
הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר
20. השאלה העולה כאן הינה האם הנתבעת הוכיחה כי אמארה הוא סוחר רכב? יובהר כי תנאי זה לתחולתה של תקנת השוק הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, על כן, אין רלוונטיות לשאלה האם הנתבעת וברזילי סברו כי מדובר בסוחר רכב. שאלה זו עשויה להיות רלבנטית במסגרת הדיון לבחינת התנאי השישי בדבר תום לב. ברם, ששת התנאים הנדרשים לתחולת תקנת השוק הם תנאים מצטברים, כפי שנקבע בפרשת כנען, וכפי שנפסק במפורש פעמים רבות בכל הערכאות גם בהקשר הספציפי של רכבים. ראו, למשל, הדיון המקיף והאסמכתאות בע"א (ת"א) אברהמי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (17.2.2008) [אושר ברע"א 2452/08 אברהמי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (1.7.2008)]. גם שם טענה הרוכשת כי "רכשה את הרכב מאדם בשם אוחיון שהיה מוכר לה כסוחר רכב". נקבע כי אין די בכך ונדחתה הטענה לפיה כביכול התנאי המרכזי לתחולת תקנת השוק הוא תום הלב, ושאר התנאים מהווים כלי עזר. בית המשפט ציטט מספרו הנ"ל של זמיר, בעמ' 690: "חמשת התנאים הראשונים הם אובייקטיביים ואילו השישי הוא סובייקטיבי. כלומר, טעות כנה של הקונה לגבי התקיימות אחד או יותר מחמשת התנאים הראשונים, ואפילו טעותו היא סבירה, לא תועיל אם התנאי או התנאים לא התקיימו למעשה". לפיכך, השאלה הנכונה היא האם הוכח כי אמארה אכן היה סוחר רכב בפועל. אמונה מוטעית מצד ה"ה ברזילי כי אמארה הוא סוחר רכב, אף אם היתה מוכחת כזו ובתום לב, לא תועיל לנתבעת.
21. הנתבעת לא הוכיחה כי אמארה הוא סוחר רכב. הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי להיותו סוחר רכב למעט עדותו של ברזילי שטען כי הכיר את אמארה ככזה. עדות זו של ברזילי אינה מוכיחה דבר. ראשית, אין מקום לקבל את עדותו שהיתה בלתי מהימנה בכללותה, וכך גם בנוגע לנקודה זו. ברזילי העיד כי הכיר את אמארה באקראי בתחנת דלק בה נהג לשתות קפה. כאשר נשאל בחקירתו כמה זמן הכיר את אמארה, השיב כי הם הכירו שנה מיום ההיכרות ועד ליום העסקה (עמ' 31 ש' 7-8). עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם תצהיר עדותו הראשית שם לא היסס ברזילי להצהיר כי הוא מכיר את אמארה "מזה שנים" כסוחר רכב. שנית, אף אם הייתי מוצא את עדותו של ברזילי מהימנה הרי שממילא התרשמותו באשר לעיסוקו של אמארה אינה מעלה או מורידה מקום בו היא אינה מבוססת על דבר וחצי דבר. ברזילי לא העיד כי ראה מסמך כלשהו המלמד כי אמארה סוחר רכב; כי ביקר במקום עסקו; כי רכש ממנו בעבר רכבים; וכיו"ב. משכך, אין בעדותו של ברזילי כדי לבסס את הטענה שאמארה הוא סוחר רכב.
22. הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את אמארה עצמו, או כל אדם אחר, שיכול להעיד מידיעה אישית כי אמארה סוחר רכב.
הנתבעת לא הוכיחה כי אמארה מופיע במרשם סוחרי הרכב המורשים המנוהל על ידי משרד התחבורה, או הופיע שם בזמנים הרלבנטיים לתביעה. הנתבעת יכולה היתה לפעול להגשת תעודת עובד ציבור בהקשר זה, והימנעותה מלעשות כן מובילה למסקנה כי אילו היתה מוגשת תע"צ כאמור, שמו לא היה נמנה על סוחרי הרכב המורשים.
הנתבעת לא הוכיחה בדרך אחרת, כי לאמארה יש רישיון סחר ותו סוחר, תו הניתן לסוחרי רכב ומאפשר להם לרכוש רכבים ולהעביר את הבעלות בהם על שמם מבלי שהדבר יחשב ל"יד" נוספת וימנה במספר הבעלויות ברכב, דבר אשר משפיע על שוויו של הרכב [ראו סעיף 9 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] וכן סעיפים 291-299 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה")].
לא זו בלבד שלא הוכח כי אמארה היה סוחר רכב, ישנן כמה אינדיקציות לכך שאמארה לא היה סוחר רכב במועדים הרלבנטיים. כך, למשל, התנהלותו של אמארה מעידה כי לא היה לו תו סוחר, שכן הוא רשם את הרכב על שם עמיד ולא באמצעות תו סוחר, וכפי שעולה מחקירתו של אמארה במשטרה (עמ' 46 במוצג "ת/1"), אין המדובר במקרה חד פעמי אלא בשיטת פעולה. ברי כי אילו היה בידו תו סוחר, הוא לא היה פועל כך שכן הדבר מוסיף "יד" לרכב ומוריד את שוויו.
כך גם העובדה, על פי עדותו של ברזילי עצמו, כי אמארה לא נתן לברזילי לא קבלה ולא חשבונית מס בגין הכסף שלכאורה שולם לו (עמ' 37 ש'31 - עמ' 38 ש' 4). פשיטא כי סוחר רכב נדרש להנפיק חשבוניות ו/או קבלות, בגין תקבולים שהוא מקבל.
בנוסף, הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי קיבלה מאמארה טופס גילוי נאות כנדרש ממי שעוסק במכירת רכבים משומשים בהתאם לסעיף 4(1) לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח- 2008.
23. סיכומו של דבר - הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אמארה היה סוחר רכב. למען הסר ספק יובהר כי העובדה שאמארה "עקץ" אנשים רבים, גזל מהם את רכבם מבלי לשלם להם תמורה ומכר את הרכבים לאחרים אינה הופכת אותו לסוחר רכב אלא לנוכל [השוו לדברי כב' השופטת ע' חן-ברק בה"פ (חיפה) 49953-11-13 קרינדיאן נ' אמארה (19.1.2014), פסקה 37].
העסקה נעשתה במהלך עסקיו הרגילים של המוכר
24. משלא הוכח כי אמארה הוא סוחר רכב ממילא נשמט גם התנאי שהעסקה נעשתה במהלך עסקיו הרגילים משום שלא ניתן לדבר על מכירת רכב במהלך עסקים רגיל של מי שאיננו עוסק בממכר רכבים.
25. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אבהיר בקצרה כי אף אם היתה הנתבעת מוכיחה שאמארה הוא סוחר רכב, הרי שהעסקה לא נעשתה במהלך העסקים הרגיל של סוחר רכב, וזאת מכמה סיבות:
האחת, די באינדיקציות שצוינו לעיל, קרי: העובדה כי אמארה רשם את הרכב על שם בנו, העובדה שלא הנפיק חשבונית/קבלה, העובדה כי לא החתים את הרוכש על הסכם כמקובל אלא על זיכרון דברים פרוביזורי בכתב יד, והעובדה כי לא מסר טופס גילוי נאות - כולן אינן מצביעות על מכירה במהלך העסקים הרגיל של סוחר רכב. במהלך עסקים רגיל של סוחר רכב, ניתן היה לצפות כי אמארה ירשום את הרכב על שמו באמצעות תו סוחר כדי "לחסוך יד", יחתים את הרוכש על הסכם מסודר, ימסור לרוכש טופס גילוי נאות, וינפיק לרוכש חשבונית/קבלה.
השניה, נסיבות ההתקשרות. נזכיר כי ברזילי לא פנה לאמארה בבקשה לרכוש ממנו רכב, אלא פגש אותו באקראי בתחנת דלק בה הוא שותה קפה ואמארה עם הזמן הציע לו, כך לטענת ברזילי, מספר רכבים לרבות הרכב נשוא ההליך כאן. בהמשך אמארה הראה לו את הרכב פעם או פעמיים, תלוי לאיזו גרסה של ברזילי מאמינים, במקומות שונים ומרוחקים האחד מהשני ומסר לו את החזקה ברכב הגם שלפי הנטען לא קיבל את מלוא התמורה עבורו. נסיון החיים מלמד כי סוחרי רכב אינם "דגים" לקוחות במקומות אקראיים, אלא מפרסמים את הרכבים שברשותם וכך פונים אליהם לקוחות המעוניינים לרכוש את הרכבים.
השלישית, לאמארה אין מקום עסק, בו הוא מחזיק את הרכבים העומדים למכירה. אני ער לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 167/75 קיבוץ גליל-ים נ' זכריה שעתל (יחיאל שאלתיאל), פ"ד לא(1) 236, 240 (1976), שם נקבע כי אין הכרח שסוחר רכב יעשה כן במגרש למכירת רכבים, והוא יכול להיות גם סוחר רכב נייד [ראו גם: זמיר, עמ' 697, ואסמכתאות רבות שם, בה"ש 64]. מאז ניתן פסק הדין, חלפו שנים רבות. המצב החוקי כיום הינו כי תקנה 292א(א)(1) לתקנות התעבורה מתנה במפורש קבלת רישיון סחר בקיומו של מגרש ראוי למכירת רכבים ["לא יינתן רשיון סחר לסוחר של רכב מנועי אלא אם הוכיח, להנחת דעתה של רשות הרישוי, כי: (1) לרשותו מקום מתאים לניהול עסקו ולהחניית כלי רכב שהוא סוחר בהם; ..."]. דומני כי הגיעה העת לשוב ולשקול את מידת התאמתו של הכלל אשר נפסק בשעתו בנוגע לצורך בקיומו של מקום עסק לשם הכרה בתחולת תקנת השוק, ככל שהדברים אמורים בכלי רכב. דרישה לקיומו של מקום עסק לסוחר הרכב עולה בקנה אחד עם מציאות החיים העסקית כיום הלכה למעשה ולכן לא יהיה בה כדי לפגוע בתקינות חיי המסחר, מן העבר האחד של תקנת השוק. ומן העבר השני, דרישה כזו עולה בקנה אחד עם הצורך ליתן כיום הגנה מוגברת לזכות הקניין של הבעלים המקורי, אשר הוכרה כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור, דרישה זו מעוגנת ממילא בחקיקת המשנה הרלבנטית, כתנאי לקבלן רשיון לסחר רכב. לטעמי, ניתן אולי להקל ולקבוע כי אין הכרח שרכישת הרכב בפועל תבוצע במקום עסקו של המוכר, אך יש הכרח לדרוש כי למוכר הרכב יהא מקום עסק מסודר ומוכר, כתנאי לתחולת תקנת השוק.
מכל מקום, סיבה זו של העדר מקום עסק, אינה עומדת לבדה אלא מצטרפת לסיבות שנמנו לעיל, וגם אם תמצי לומר כי יתכן שאין די בכל אחת מהן כשלעצמה על מנת לשלול קיום התנאי של מהלך העסקים הרגיל, שונה מצב הדברים כאשר הן מצטברות זו לזו.