32. ביטוי מסוים לחדירת עקרון האשם לדיני הקניין, ולו מבחינה רעיונית, יכול וניתן למצוא בסוגיית העסקאות הנוגדות במקרקעין. בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: "הלכת גנז") נקבע כי עיקרון תום הלב עשוי להביא במקרים מסוימים לשלילת זכות האכיפה מבעל העסקה הראשונה, זכות המוענקת לו מכוח כלל העסקאות הנוגדות הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, מקום בו לא עשה הקונה הראשון ככל יכולתו על מנת לרשום הערת אזהרה. הטעם לדבר היה שבכך גרם הקונה הראשון למעשה ל"תאונה המשפטית" של העסקאות הנוגדות. יצוין כי בין שופטי ההרכב בהלכת גנז היו הבדלי גישות לגבי היקפה ומידת תחולתה של הקביעה הנ"ל, וכן לגבי הבחירה להימנע מהגעה לאותה תוצאה על בסיס דוקטרינה של השתק כתוצאה מרשלנות. מכל מקום, הגם שהלכת גנז מדברת במונחי תום לב, הרי שהיא מבוססת על ההשקפה לפיה מחדלו של הקונה הראשון בזמן עשוי לעלות כדי סטיה מסטנדרט התנהגות סביר, בשים לב למשך הזמן שחלף מאז העסקה וכלל הנסיבות. יתרה מכך; בפסיקה מאוחרת יותר, שדנה בגבולותיה של הלכת גנז, נפסק כי יש מקום לבחון גם את שאלת הקשר הסיבתי בין המחדל הרשלני של אי-הרישום להתרחשות הנזק, בדמות העסקאות הנוגדות [ראו סיכום ההלכה בדברי כבוד השופט י' עמית בע"א 7113/11 עזבון המנוח עפיף מוחמד ביאד נ' עזבון המנוח חוסני אחמד לחאם ז"ל (27.2.2014), פסקה 13].
ודוק; ככל שיש מקום לאנלוגיה מהלכת גנז, הרי שיש להקיש ממנה לענייננו על דרך קל וחומר. שכן, אם שם אשמו (רשלנותו) של הקונה הראשון בזמן מביאה, 'באמצעות' הפרת חובת תום הלב, לשלילת זכותו הקניינית לחלוטין בתחרות מול הקונה השני בזמן, בוודאי שניתן לבסס על אשם מסוג זה 'שלילה חלקית' של הזכות, באמצעות פסיקת סכום חלקי הנגזר משוויה.
33. דוגמה ישירה לכניסת מושג האשם התורם לתחומי משפט בהם ככלל האחריות היא מוחלטת, ניתן למצוא בהלכה הפסוקה אשר הכירה במפורש בתחולתה של דוקטרינת האשם התורם בדיני החוזים. בע"א 3912/90 Eximin S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993) נפסק כי גם אם נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, נקודת מוצא זו כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות להתחשב בחוסר תום הלב של הצדדים לחוזה, ולקבוע חלוקת אחריות לנזק חוזי על פי מידת האשם של שני הצדדים. בהיקש מהלכה זו, אני סבור כי אף שהאחריות בדיני קנין אמורה להיות מוחלטת וההכרעה לעניין זכות הבעלות אמורה להיות חדה לכאן או לכאן, לא מן הנמנע כי במקרים מסוימים נכון יהיה להביא בחשבון את אשמו של הבעלים המקורי, על מנת "לרכך" את תוצאתה הדיכוטומית של ההכרעה. נזכיר כי אם אין תחולה לתקנת השוק נשללת לחלוטין הבעלות מן הקונה, שבמקרים מסוימים עשוי להיות תם לב. ההשלכות מבחינתו עלולות להיות קשות ומרחיקות לכת. על כן, בנסיבות בהן דבק בבעלים המקורי אשם, אשר גרם, ולמצער תרם תרומה של ממש, להתרחשותה של "התאונה המשפטית", ראוי כי הוא ישא בחלק מה"נזק" שנגרם בשל מעשיו [השוו לניתוח ולמסקנה דומה בת.א. (חי') 32321-08-10 ליברמן נ' מחמוד (20.11.2012), סעיפים 24 ואילך].