(2) במסגרת האישום השני – הואשם התובע כי בשעה שנקלטו עובדי המתנ"ס כעובדי עירייה, הוא הורה לחשבת השכר, בחודש יוני 2010, לבטל את התשלום בעד שעות נוספות, שאותו קיבלו (הוא וחשבת השכר) עד אז בעד טיפול בשכר עובדי המתנ"ס, וחלף זאת לשלם לשניהם תוספת של 35 שעות כוננות. כל זאת, למרות שלא היו זכאים לתוספת כוננות, ומבלי שקיבל אישור מגורם מוסמך. על יסוד האמור באישום זה הורשע התובע בעבירות לפי סעיפים 35(1), 35(5) ו-36 לחוק יסודות התקציב.
ט. ביום 15.12.15 גזר בית הדין המשמעתי את דין התובע והטיל עליו את אמצעי המשמעת הבאים: (1) נזיפה; (2) הפקעת משכורת קובעת אחת שתיפרע ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים; (3) הורדה בדרגת שכר אחת למשך שנה וחצי.
י. התובע (הנאשם שם) ונציבות שירות המדינה (התובעת שם) לא השלימו עם החלטות בית הדין למשמעת, והגישו ערעורים לבית משפט המחוזי בחיפה. התובע ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. נציבות שירות המדינה ערערה על גזר הדין, משסברה כי אמצעי המשמעת שהושתו על התובע נוטים לקולא באופן קיצוני.
יא. ביום 29.03.16 נתן בית משפט המחוזי פסק דין בערעורים (עמש"מ 27604-01-16, עמש"מ 17399-01-16). ערעור התובע נדחה הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין, ואילו ערעור המדינה על קולת העונש התקבל בחלקו (להלן: "פסק הדין המשמעתי").
--- סוף עמוד 3 ---
יב. בחלק האופרטיבי של פסק הדין המשמעתי (סעיף עד.) , נקבע כך:
"נוכח כל אלה, ונוכח השיקולים לחומרה, ומתוך התחשבות בכך שהמדובר בהרשעה ראשונה לאחר ניהול הוכחות בתובענה המוגשת נגד עובד לפי חוק יסודות התקציב, אני מורה שחלף אמצעי המשמעת של הורדה בדרגת שכר אחת למשך שנה וחצי, שקבע בית הדין למשמעת, יבואו אמצעי משמעת הבאים:
1. העברה למשרה אחרת בתחומי עיריית צפת למשך שנתיים. בהתאם להוראת תקנה 12 לתקנות יסודות התקציב (שיפוט משמעתי), בסעיף קטן (5)...
2. פסילה מלמלא תפקיד ניהולי, או תפקיד בו ישמש המערער כאחראי
בנושאי כספים, לתקופה של שנתיים.
למניעת ספק, תקופת ההעברה למשרה אחרת חופפת לתקופת הפסילה.
שאר אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, נזיפה והפקעת משכורת קובעת אחת (שתיפרע ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים), יעמדו בעינם ללא שינוי."
יג. נציין כי בית משפט המחוזי ראה לנכון להדגיש בפסק דינו, כי מן הדין היה להיעתר לערעור המדינה ולהורות על פיטורי התובע. זאת, נוכח השיקולים לחומרה, וגם לאחר שנלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של התובע. על פי קביעות בית המשפט, ראה הוא לנכון לנקוט ב"זהירות המתבקשת" ולא למצות את הדין עם העובד עד תומו, בעיקר הואיל ומדובר בפסק דין ראשון ב"תחום זה" שניתן לאחר ניהול הוכחות.[3]