33. כידוע מערכת היחסים שבין קרן פנסיה לבין המבוטחים בה מתאפיינת בפערי מידע וכוח ניכרים, שמעצם טיבם וטבעם מקימים חשש לניצול לרעה של יחסי הכוחות לטובתו של הצד "החזק". החשש מתגבר לנוכח העובדה שהנכס המנוהל על ידי הקרן הוא אותם כספים שהעמיתים חסכו "שקל לשקל" משך כל חייהם, על מנת שימשו אותם לעת שיבה. הדוקטרינה של חובות אמון התפתחה בפסיקה הישראלית מתוך הנחת מוצא שלפיה "כוח ללא אחריות משול להפקרות", ובמטרה לרסן את בעל הכוח העודף באמצעות פיקוח; ביטוי מובהק לכך הוא חובת האמונים החלה על נושא משרה בחברה (ראו: סעיף 254 לחוק החברות; דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק ב-ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 278 (1984) (להלן: עניין קוסוי); עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, עמ' 33-32 (2013)).
בהתייחס לתוכנה של חובת האמון, ציין השופט ברק בעניין קוסוי כי "חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזציה" (שם, בעמ' 278). לדברי פרופ' עמיר ליכט, מדובר בכללי התנהגות מחמירים למדי: "על האמונאי חל משטר משפטי קיצוני בחומרתו מבחינת כללי ההתנהגות הנדרשים ממנו לשם קיום חובת האמון ומבחינת הסעדים לרשות הנהנה (beneficiary) כלפי האמונאי במקרה של חשש להפרתה. למעשה, ניתן לומר בלא חשש להפרזה שמשטר זה של אקאונטביליות (accountability) ושל דיני החשבון (account) שבגדרו הוא המשטר המחמיר ביותר במשטר הלא עונשי." (עמיר ליכט "חובות אמון – אימתי?" חובות אמון בדין הישראלי 35, 36 (עורכים רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב, 2016)).
כאן המקום לבאר, כי ברי שאותן חובות החלות על קרן הפנסיה על פי חוק הפיקוח חלות גם על חברי הדירקטוריון שלה – שכן הדירקטוריון הוא שמתווה את מדיניות הקרן ומפקח על עבודת ההנהלה; והדבר אף נקבע באופן מפורש בסעיף 3(ד)(2) לחוק הפיקוח. שנית, חוק הפיקוח אמנם נחקק רק בשנת 2005, ואולם חובות האמון חלו על קרנות הפנסיה ביחסיהן עם המבוטחים עוד קודם לכן, מכוח תקנות מס הכנסה (סעיפים 41ה ו-41כג).
34. בבואנו ליצוק תוכן לחובות האמון, הנאמנות והזהירות החלות על קרנות הפנסיה ועל נושאי המשרה בהן, יש מקום להידרש לחובות החלות על חברי דירקטוריון בחברה מסחרית "רגילה" – ובין היתר איסור על ניגוד עניינים, על תחרות עם עסקי החברה, על ניצול הזדמנות עסקית של החברה, כאמור בסעיף 254(א) לחוק החברות; וכך גם לחובות הזהירות של דירקטורים כפי שהובהרו בפסיקה: