המערערת היא תאגיד, וכאשר עסקינן בתביעה של תאגיד הלכה היא כי מירוץ ההתיישנות ייפתח בעת שאורגן שלו ידע, או יכול היה לדעת, את העובדות המקימות את עילת התביעה; וזאת על יסוד תורת האורגנים שבאמצעותה ניתן לייחס לתאגיד "תכונות אנושיות" – מחשבות ומעשים של האורגנים שלו (טל חבקין התיישנות 188 (2014)). בענייננו עסקינן בתביעה של תאגיד נגד נושאי המשרה שכיהנו בו בתקופות שונות. במצב דברים כזה, הכלל הוא כי מירוץ ההתיישנות יחל בעת שאורגן ש"ידו לא הייתה במעל" ידע, או יכול היה לדעת, את העובדות המקימות את עילת התביעה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; חבקין, בעמ' 189; ראו והשוו: עניין adoka, פסקה 13; ע"א 4845/04 קליין נ' עו"ד ורו"ח בלס, פסקאות 7 ו-8 (14.12.2006) (להלן: קליין); ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, 210, 212 ו-213 (1997)). בהתאם לכלל זה לא היה מקום לקבוע כי עילת התביעה של המערערת התיישנה במהלך התקופה שבה המשיבים שלטו במערערת והלכה למעשה מנעו את מימוש זכות התביעה שלה. אציין בהקשר זה כי לא שוכנעתי כי בתקופות הרלוונטיות כיהנו בקרן נושאי משרה "תמימים" שידעו על העובדות שעומדות ביסוד התביעה ויכולים היו לנקוט בהליך המשפטי. העובדה שמנכ"ל הקרן בתקופה הרלוונטית (אהוד נחתומי), מספר דירקטורים, וגורמי מקצוע בכירים לא נתבעו בתביעת המערערת אינה מצביעה על כך שהם לא פעלו יחד עם המשיבים, ויכולים להיות שיקולים שונים לצירופם או אי-צירופם של נתבעים שונים (קליין, פסקה 8). ויוער כי מעיון בפרוטוקול דיוני ההוכחות שהתקיימו בבית המשפט המחוזי עולה כי גורמי המקצוע היו מעורבים בפרשות וקיבלו החלטות מקצועיות בקשר אליהן. משכך, ניתן לכל הפחות להטיל ספק אם אותם נושאי משרה וגורמי מקצוע (שלא נתבעו) יכולים היו מצד אחד לתמוך בהחלטות הקרן בקשר לפרשות; ומצד שני להגיש תביעה נגד המשיבים דכאן, המעסיקים הישירים שלהם ועמיתיהם לעבודה.
עוד אני רואה להעיר כי איני סבורה שהיה מקום לייחס לעמיתי הקרן את "כוח התביעה", בטענה שדוחות הקרן שהופקו באופן שוטף, מסודר ומבואר, היו גלויים לכל "לרבות לעמיתי הקרן"; וכי עמיתי הקרן לא נקטו בהליך כלשהו משום שהיו מרוצים מהתנהלות הקרן. כבר עמדתי לעיל על מערכת היחסים הייחודית שמתקיימת בין העמיתים לקרן. מערכת יחסים זו מתאפיינת בפערי כוחות וידע בין העמיתים לבין קרן הפנסיה. משכך, לעמית הבודד אין יכולת ובוודאי שלא תמריץ לנהל תביעה בהיקף כספי ניכר מול קרן פנסיה, החושפת אותו לסיכונים בלתי מבוטלים. על כן, העובדה שלעמיתים עומדת זכות להגיש תביעה נגזרת בשם קרן הפנסיה, אין בה כדי להשליך על מירוץ ההתיישנות לתביעה של התאגיד עצמו. מניין תקופת ההתיישנות מהמועד שבו העמיתים יכולים היו לדעת ב"כוח" את העובדות שעומדות ביסוד התביעה היא קביעה מסוכנת, שאין להותירה. כפי שצוין זה מכבר, לחיסכון הפנסיוני חשיבות עצומה עבור הפרט ועבור החברה כולה, ומסיבה זו (ואף לנוכח בעיית הנציג שטמונה בפעילות קרן הפנסיה) מצא המחוקק להטיל חובות קונקרטיות על נושאי משרה בקרן פנסיה וזאת לצד החובות שמטיל עליהם חוק החברות; ולא בכדי קיימת רגולציה משמעותית בענף הפנסיה. קביעת בית המשפט בהקשר זה ממעיטה באופן משמעותי מהחובות שמוטלות על נושאי משרה, ומעבירה נטל כבד על כתפי העמיתים שלכאורה נדרשים לעבור על הדוחות הכספיים והדיווחים השונים של הקרן ולזהות הפרות כשהן קורות, וזאת אין להלום. עוד יצוין כי אף לא היה מקום לדחות את התביעה בשל העובדה שהקרן הייתה בפיקוח הממונה כל אותן שנים, בשל אותם טעמים שפורטו לעיל ביחס למשקל שיש להתנהלות הרגולטור בבחינת פעילותה של הקרן.