52. לא אוכל להסכים עם בית המשפט המחוזי בעניין זה. לשון הסכם הפשרה ברורה ועל פניו עולה ממנה שכוונת הצדדים הייתה לוותר על התביעות ההדדיות של הקבוצות אחת כלפי השנייה (לרבות בעלי מניותיהם, נושאי משרה ועובדים); ובמקביל להותיר בידן את האפשרות לתבוע רשימת נתבעים מצומצמת שהפירוט שלה צורף להסכם הפשרה. דברים אלה קיבלו ביטוי מספר פעמים בהסכם הפשרה ועוברים כחוט השני בין הוראותיו. עמדה זו אף עולה בקנה אחד עם דברי המנהלת המורשית כפי שהובאו לפני ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת ביום 23.11.2009, וצוטטו במסגרת פסק הדין: "[...] אנחנו מקבלים תמורה הולמת מהעל תשורה בגין אותם נזקים וזאת בלי לוותר על הזכות לתבוע את אותם אנשים שאנחנו סבורים שגרמו את הנזק הזה לקרן הפנסיה, כי אכן נגרם נזק לקרן הפנסיה". עוד יוער, כי מאחר שפרשת המלון הייתה ידועה לקרן "במועד חתימתו של הסכם זה (הסכם הפשרה-ע'ב'); ואף נזכרה במסגרת דוח סווירי – דומה כי הסכם הפשרה חל גם על פרשה זו. ואולם כפי שצוין, אין להוראת הוויתור תחולה ביחס לרשימת הנתבעים – והמשיבים בכללם; ומשמע שאין להוראת הוויתור תחולה בענייננו גם בנוגע לפרשת המלון.
לשיטת המשיבים גם אם הוראת הוויתור לא נועדה לחול עליהם, ממילא הסכם הפשרה מביא לדחיית תביעת המערערת – וזאת מאחר שהוא הקנה למערערת פיצוי מלא בגין עילות תביעתה, ועל כן יש לראותן כעילות שמוצו. עוד נטען כי אין מקום לחייב את המשיבים להשיב כספים, במצב שבו לא ניתן להטיל אחריות דומה על החברות שבהן הועסקו. טענות אלה אין בידי לקבל. משלא הוכח כי הסכם הפשרה נסוב על אותן העילות שעומדות ביסוד התביעה, לא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה מיצה את עילותיה של המערערת בקשר למשיבים; ודומה כי מדובר בטענה מוקשית מקום שבהסכם צוין באופן ברור ויותר מפעם כי הצדדים שומרים לעצמם את הזכות לתבוע את "הנתבעים". נוסף על כך, מאחר שהמשיבים אינם צד להסכם הפשרה, לכאורה לא הייתה מניעה להגשת הודעת צד ג' בהליך בבית המשפט המחוזי כלפי אותן החברות שהן צד להסכם הפשרה; והמשיבים בחרו שלא לעשות כן. בהינתן כל האמור, הוראת הוויתור אינה חלה על התביעה ועל כן לא היה מקום לדחותה מטעם זה.
שאלת התיישנות התביעה בנושא המלון ושיפוצו
53. בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם היה מגיע למסקנה שלמערערת עילת תביעה כלשהי בעניין ההשקעה במלון, התביעה נדונה לדחייה מחמת התיישנות. זאת מאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד שבו הושלם השיפוץ במלון ועד למועד שבו התביעה הוגשה. בתוך כך נקבע כי העובדות היו ידועות למערערת טרם מינוי המנהלת המורשית ועל כן ניתן היה להגיש את התביעה עוד קודם לכן. כן צוין כי משהנתונים שביסוד התביעה היו ידועים וגלויים לממונה וכן לעמיתי הקרן – לא הייתה כל מניעה שהם אלו שיגישו תביעה, ככל שהם סברו שיש לה בסיס. עוד קבע בית המשפט כי אף אם היה משתכנע שלא חלפה תקופת ההתיישנות, היה מקום לדחות את התביעה מחמת השיהוי הרב שדבק בה שהסב למשיבים נזק ראייתי משמעותי.