כבר נקבע על ידי לעיל כי אין לדון במסגרת פסק הדין בעילות קיפוח המתייחסות להסכם השאילה או לקבלת רולינג מרשויות המס בקשר להסכם זה.
יש לציין כי הנתבעים לא ביקשו באופן מפורש, במסגרת הבקשה למחיקת כתב התשובה, למחוק את טענת הקיפוח בגין שימוש ב"דעה מכרעת" על ידי רודב לעניין עמדת החברה בסכסוך המשפטי בין הצדדים – טענה אשר הופיעה לראשונה בכתב התשובה, ואף לא את הטענה שנכללה בסעיף 145 לכתב התשובה - לעניין החשש בדבר השפעת הנתבעים על החברה באמצעות המנכ"ל.
לגופו של עניין, אין מקום לטענות אלה כטענות המהוות בסיס לעילת קיפוח.
בסיכומים התייחסו התובעות לעניין השימוש ב"דעה המכרעת" על ידי רודב לגבי עמדת החברה בסכסוך המשפטי, כדוגמא לפרשנות "המעוותת והתמוהה" לסעיף 2.4 להסכם בעלי המניות.
בפרשנותו של סעיף 2.4 – הכרעתי לעיל.
מחלוקת בין בעלי מניות בדבר פרשנותו של מונח בהסכם בעלי המניות ופעולה של בעל מניות אחד על פי פרשנותו למונח המצוי במחלוקת, גם אם בסופו של דבר נקבע כי פרשנות זו אינה נכונה, אינם מהווים בסיס לטענה של קיפוח.
אין גם מקום לטענת התובעות בסיכומים כי קופחו בגין העובדה שהנתבעים גרמו לתפוגן להפוך לעושת דבריהם באמצעות מנכ"ל החברה בעניין חלוקת הדיבידנד.
כפי שצוין לעיל, בכתב התשובה נטען כי "קיים חשש" שהנתבעים משפיעים על החברה באמצעות המנכ"ל.
הבעת חשש אינה בסיס לטענה של קיפוח.
אין כל הסבר כיצד הפך אותו חשש שהובע בכתב התשובה לקביעה פוזיטיבית בסיכומים ואף לא היותה כל תשתית ראייתית לטענה זו בתצהירי התובעות.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לבחון בפסק הדין רק את טענות הקיפוח אשר הועלו על ידי התובעות בכתב התביעה.
ב. דיון בטענות הקיפוח לגופן
- טענת הקיפוח המתייחסת לסיכול מכירת מניות התובעות
לטענה זו אין עוד מקום משניתנה ההחלטה בעניין זכות הסירוב הראשון ביום 14.6.16.
דחיית טענתה של קרור במסגרת אותה החלטה - לפיה רכשה חלק ממניות תפוגן אשר בבעלות תופאפ – אינה מהווה בסיס לטענת התובעות בדבר קיפוח.
בהקשר זה מקובלת עלי גם טענת הנתבעים כי אין תשתית ראייתית, ולו ראשונית, לטענת התובעות בדבר מצגים כלשהם שהוצגו לצד ג' על ידי הנתבעים .
- טענת הקיפוח המתייחסת לחלוקת דיבידנד בחברה
בכתב התביעה טענו התובעות כי מאז שנת 2005 נמנעו הנתבעים מחלוקת דיבידנד בסכום משמעותי או מקביעת מדיניות חלוקת דיבידנד - חרף דרישתם. זאת, למרות קיומם של רווחים משמעותיים לחברה.
התובעות ציינו כי עד שנת 2013 לא חולק דיבידנד כלל.
בגין שנת 2012 ו- 2013 חולק דיבידנד של 5 מיליון ₪ בלבד לכל אחת מהשנים.
נטען כי בשנת 2014 הרוויחה החברה מעל 20 מיליון ₪ ויתרת הרווחים הראויים לחלוקה עמדה על סכום של למעלה מ- 74 מיליון ₪, אולם הנתבעים פעלו על מנת למנוע חלוקת דיבידנד.
אי חלוקת דיבידנד והחלוקה המזערית נעשתה בהעדר שיקול עסקי שיצדיק את אי החלוקה.
המשך הטיעון התייחס לדיונים שהתקיימו במאי 2015 בעניין חלוקת הדיבידנד – אליהם אתייחס בנפרד.
התובעות היפנו להוראות הקבועות בסעיף 191 לחוק החברות ולפסיקה בעניין הימנעות מחלוקת דיבידנד בחברה פרטית.
התובעות ציינו כי הפסיקה הכירה בכך שאי חלוקת דיבידנדים המביאה לחלוקה לא שוויונית של רווחי החברה - תהווה קיפוח בעלי המניות.
בהקשר זה נטען על ידי התובעות, בין היתר, כי קרור והאורגנים מטעמה פועלים לקבלת רווחים מהחברה בדרך של דמי ניהול ושכר למנכ"ל החברה, תוך שהם מונעים מהתובעות קבלת דיבידנד. בכך הם יוצרים חלוקה בלתי שוויונית ובלתי הוגנת של רווחי ומשאבי החברה.
על טענה זו לא חזרו התובעות בסיכומים.