--- סוף עמוד 152 ---
זכות השתיקה ועל עלות שכרו של עורך הדין, הדגיש נודלמן, כי "אנחנו מכבדים את הזכות שלך אנחנו לא חייבים לתת לך לדבר כרגע עם עורך דין אבל אנחנו נעשה את המאמץ הזה בכל מקרה" (עמ' 22), וכך, בהמשך, כשירון שב וביקש לשוחח עם עורך דינו נאמר לו על ידי פרל, מפורשות, כי לא ימנע זאת ממנו (עמ' 24). ניתן להתרשם, כי ירון עמד על זכות השתיקה ביחס לכל שאלה שהתקרבה לאזור "הסכנה" (ראו, למשל, עמ' 27 ועמ' 34). הוא אף ידע להבהיר לחוקרים כי הוא משיב לשאלות כלליות שהם שואלים אותו, ככל שהוא רואה בהן שאלות "טכניות", כלשונו, אולם ביחס לשאלות הנוגעות לחקירה הוא מקיים את עצתו של עורך הדין (עמ' 35).
140. מסקנתי היא, כי ירון התנהל על פי הבנתו, רוחו לא נשברה, והחוקרים לא נקטו כלפיו איומים או הפעילו לחצים בלתי ראויים. כל אימת שביקש להתייעץ עם עורך דין, הדבר ניתן לו "בהקדם ובאופן מיידי ככל הניתן" (ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.3.2002)). עוד יש להדגיש, בהקשר זה, כי ירון לא סטה מן העצה שקיבל מעורך דינו, שמר על זכות השתיקה גם לאחר שנאמר לו מה שנאמר, וכפי שעוד נראה, נכונותו להודות באה לאחר שנועץ בעניין עם עורכי דינו. ההודאות נגבו ממנו, לאחר מכן, כשהוא משוחרר מן המעצר, וכאמור גם אז הקפיד עד מאוד לגונן על מי שחפץ ביקרו. אין בלבי ספק, שלו המניע להתוודותו הראשונית (שלאחריה שוחרר) היה לחץ בלתי ראוי מצד חוקריו, היה פורש את טענותיו בפני עורכי דינו, ודאי כך לאחר ששוחרר, והדברים היו באים לידי ביטוי, בין בגרסאותיו הבאות ובין בפניות של עורכי דינו לחוקרים.
גם אמירה דוגמת הערתו של פרל לפיה לא צפוי שעו"ד זקלר ימציא עבורו איזה שהוא "קסם" שייחלץ אותו ממצבו (עמ' 38) אינה נראית בעיני חורגת מן המותר. אין המדובר פה בהערה המטילה ספק בכישוריו של עורך הדין, או כזו "התוקעת טריז" בינו לבין לקוחו, דוגמת ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (22.6.2009), עליו מבקש עו"ד גלעדי להסתמך. באותה פרשה קבעה דעת הרוב (מפי כב' השופטת א' חיות), כי המדובבים שהוכנסו לתאו של יוני אלזם ז"ל "פעלו באופן שיטתי כדי להבאיש בפני אלזם את ריחו של הסנגור שמינה" (פסקה 5). הציטוטים המובאים בפסק הדין באותה פרשה מלמדים על ביטויים קשים שהושמעו באוזניו של אלזם, על ידי המדובבים, כלפי עורך הדין, כגון שהוא מזלזל בלקוחו; שהוא עצלן; שעל אלזם להחליפו באחר; כי יש ניגוד עניינים טבוע בין עורכי דין לבין המשטרה, שהרי עורכי הדין אינם מעוניינים שהלקוח שהם מייצגים יגיע להסדר עם המשטרה; כי עורך הדין המסוים שמינה אלזם לעצמו פועל בניגוד עניינים משום שהוא מייצג גם את שותפו למעשה; ושעורכי דין חשודים על הסגרת לקוחותיהם לידי המשטרה, היינו כאשר החשוד שהם מייצגים מתוודה באוזניהם הם רצים למשטרה ומגלים זאת לחוקרים, בניגוד לחובת הסודיות המוטלת עליהם. אכן, בנסיבות אלה סבר בית