--- סוף עמוד 156 ---
144. אכן, על פניו, לא עלתה מחומר החקירה האובייקטיבי שהיה בידי החוקרים אינדיקציה למעורבות פעילה של יעל במעשי בעלה. עם זאת, לסברתו של פרל, המקבלת גיבוי בעדותו של מר ארביב, כי יכול והיה בידיה מידע, שחשוב היה לקבלו בטרם ישוחרר בעלה מן המעצר, יש אינדיקציה בשיחות המואזנות. כך בשיחה מ-1.7.2010 (ת/300, שיחה 4332/141, עמ' 367), במהלכה נשמעת יעל כשהיא שואלת את ירון אם היו הרבה קבלנים בסיור הקבלנים וכמו בשיחה מ-8.7.2010 (ת/300, שיחה 6322/141, עמ' 521) במהלכה נשמע ירון כשהוא אומר לאשתו כי עשה טעות ויספר לה על כך בבית. יעל נחקרה על שיחה זו וטענה כי אינה זוכרת דבר, אלא שהחוקרים לא יכולים היו להעריך מראש כיצד תשיב לשאלותיהם. בנסיבות אלה איני סבורה כי זימונה של יעל לחקירה נעשה ממניעים פסולים ובלתי רלוונטיים. מותר היה לחוקרים לנסות ולמצות, בטרם ישוחרר ירון, את כלי החקירה שיכולים היו לצייר תמונה, מזמן אמת, על התנהלותו. ברור כי עם שחרורו, לא היה עוד ערך בגביית גרסה מאשתו.
145. אשר למפגש ביניהם, ניתן להניח כי הוא לא היה מקרי, אם כי, כאמור, איני מוצאת כי עצם זימונה של יעל לחקירה נעשה שלא בתום לב ועל מנת להוות אמצעי לחץ על ירון. משזו מסקנתי, איני מוצאת כי ההפגשה ביניהם, גם בהנחה שהייתה יזומה, הייתה פסולה כשלעצמה, ודאי לא פסול שיש לו השלכה על קבילות הודאותיו של ירון או על משקלן. אסביר.
ראשית, כבר בת/16, היינו לפני שנפגש עם יעל, היה ברור כי ירון מתחיל לשקול מסירת גרסה. כפי שראינו לעיל, כך הסביר לחוקרים את רצונו לפגוש בעורך דינו. שנית, כעולה מת/17, לאחר המפגש עם יעל, ולאחר שהשמיע באוזני חוקריו אמירות המעידות על מצב רוחו הקשה ועל הייאוש שאחז בו, ניתנה לו הזדמנות להיפגש עם עורך דינו, והוא המשיך לדבוק בזכות השתיקה, על אף, שכדבריו לחוקרים, היה זה בניגוד לרצונו שלו. מכאן, שירון פעל בהדרכת עורכי דינו ולא "נכנע" למצב רוחו ולרצונותיו. ושלישית, כמו שהערתי לעיל בהקשר אחר, מצופה היה שעורכי דינו בעת ההיא יובאו לעדות, על מנת שיתמכו בטענה על שבירת רוחו באמצעות הלחץ הפסול שבזימון אשתו וההפגשה ביניהם. משלא נעשה כך, המסקנה המתבקשת היא שלא היה בעדותם כדי לאשש את הטענה.
146. למחרת היום, ב-23.12.2010, שב ירון ונפגש עם עורך דינו מספר פעמים. קודם לפגישה הראשונה, נחקר על פרשת שוחד שבגינה לא הואשם בסופו של דבר, ועמד על דעתו