200. במהלך עדותו בבית המשפט דבק פרץ בטענתו לפיה לא היה מודע למתרחש וכי חי במציאות שהוצגה לו על ידי ירון, שלא הייתה לו סיבה לפקפק בה. מבחינתו, כך טען, ידע שהוא הולך לשכור שירותים של נותני שירותים. אלא שבהקשר זה, כבר עמדתי לעיל על גרסתו המתפתחת של פרץ בכל הנוגע לעומד מאחורי השיקים שנחתמו על ידו והופקדו בנאמנות כחלק מן "ההסכם הלאקוני" עם גדליה ועם גיל ועל כל המשתמע ממנה.
201. פרץ נשאל, האם השיב תשובות מלאות ומדויקות לחוקרים וטען כי במהלך החקירה היה עליו להתמודד עם שני קשיים.
האחד, בעיית זיכרון וריכוז קשה עמה הוא מתמודד מאז היותו תלמיד בבית הספר, עליה דיווח גם לחוקרים (למשל ת/36, עמ' 4). לקראת עדותו בבית המשפט הצטייד פרץ לעניין זה במכתב מטעמה של גב' איריס שני, המתארת את עצמה כ"התנהגותנית" המומחית להפרעות קשב, אליו צורף מכתב בן שורה, חתום על ידי ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית מומחית של הילד והמתבגר, ולפיו "הנ"ל אובחן כאן בתאריך 5.6.2015 כסובל מהפרעת קשב". המסמך הוגש במהלך חקירתו הראשית (נ/3(29), עמ' 3091). גם אם "מכווצים" את המושג חוות דעת למינימום שבמינימום, אין זו חוות דעת. איני מוצאת, אפוא, לייחס משקל כלשהו לאמירה הלאקונית, הבלתי מנומקת והבלתי מבוססת כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבים הללו. בהקשר זה אין להתעלם גם ממועד כתיבתם. זאת ועוד. המדובר באדם המנהל חברות רבות והנדרש לשם כך לנסיעות ברחבי העולם. נעלה מכל ספק שהעולם העסקי הוא עולם רווי מתחים ולחץ. ללמדך, שפרץ אינו מתקשה להתנהל גם במתח, על אף קשיי הזיכרון והריכוז להם הוא טוען. גם מהאזנות הסתר לשיחות להן היה צד ניתן להתרשם, כי הוא שולט בפרטים ומסוגל להציע הצעות קונקרטיות, כגון כיצד להתמודד עם החשש שגדליה יחליט להתחרות. אזכיר את השיחה בינו לבין ירון מ-20.6.2010 (ת/300, שיחה 1417/141, עמ' 150), במהלכה הציע לירון לפנות בשאלת הבהרה (באמצעות גורם שלישי, על מנת שגדליה לא ידע שירון הוא הפונה) לחברת החשמל על מנת לקבל "תשובה חוסמת" ולפיה קבלן שניסיונו הכספי אינו עולה על מיליון ₪ אינו יכול להתמודד. ועל כל אלה, ניתן להתרשם בבירור כי התנהלותו בחקירה הייתה התנהלות מתחמקת, מוכוונת מטרה – הימנעות ממתן תשובות מסבכות בטרם נחשף למלוא חומר החקירה. פרץ השיב תשובות ארוכות ומפורטות במקום
--- סוף עמוד 194 ---
שהיה מעוניין בכך, עבר על ההודעות הארוכות ותיקן במקומות שרצה לתקן, לרבות תיקוני הגהה פעוטים, המלמדים על ריכוז רב (ראו, לדוגמא, ת/36, עמ' 17, ש' 415; ת/37, עמ' 2, ש' 24; ת/37, עמ' 3 ש' 50, ויש עוד רבות אחרות). גם במהלך עדותו בבית המשפט יכולתי להתרשם כי אינו סובל מקושי בזיכרון ובריכוז. תשובותיו היו ארוכות ומפורטות (גם אם בלתי משכנעות כלל ועיקר, הן מתוך עצמן והן לנוכח הראיות הרבות הסותרות אותן), ובעיית הזיכרון והקשב גויסה, להתרשמותי, כתירוץ כושל שתכליתו להסביר התחמקות מפלילה במהלך חקירותיו.