הקושי השני עמו היה עליו להתמודד, לטענתו, שלא שלט בחומר ולכן קל היה לחוקרים "להתעלל בו", כלשונו (עמ' 3093). לדבריו, חש שהחוקרים אינם מאמינים לו והבין משאלותיהם שירון "עבד" עליו במכרז, לרבות "בסיפור של גדליה". לכן, באופן אינסטינקטיבי ביקש להגן על עצמו בדרך של התחמקות מאזכור שמו של גדליה, כשהיום הוא מבין שטעה בהתנהלות זו, שכן לא היה לו מה להסתיר (עמ' 3094; עמ' 3107). כפי שראינו לעיל, היה לפרץ הרבה מה להסתיר, והתמונה המצטיירת מהאזנות הסתר בהן הוא אחד הדוברים, כמו גם מעצם חתימתו על ההסכמים עם גדליה ועם גיל, מלמדת על מודעות ברורה לכך שהוא צד להסדר כובל. אדגיש, כי עם התפתחות החקירה, הוצגו לפרץ השיחות הרלוונטיות והוא נתבקש להגיב עליהן, אלא שתגובתו המשיכה להיות מתחמקת על אף שבשלב זה ודאי הבין כי הימנעות ממתן הסבר – ככל שהיה בידו הסבר לגיטימי – תעמוד לו לרועץ.
202. אעמוד, בהקשר זה, על דוגמא מאחת מן השיחות המואזנות שפרץ היה צד להן ונראה כיצד התמודד עם השיחה בחקירה לעומת גרסתו בבית המשפט. הכוונה לשיחה מ-9.7.2010 (ת/300, שיחה 6251/141, עמ' 541). בשיחה זו התקשר ירון לפרץ ושאלתו הראשונה הייתה "יש לך איזה משהו שאני יכול לדבר איתך" ופרץ השיב בשלילה. היום אין חולק, כי הכוונה הייתה לשימוש בטלפון אחר על מנת למנוע האזנת סתר (ירון, עמ' 2918). גם פרץ מסכים לכך (עמ' 3139-3138), אלא שבחקירה טען כי המשפט הזה "אין לו שום היגיון מילולי" (ת/52, עמ' 79, ש' 5). בבית המשפט, בנסותו להסביר את תשובתו לחוקרים, טען כי רק היום, לאחר שישב וקרא את כל החומר במקום רגוע ולא בחדר החקירות, הוא מבין שלכך הייתה כוונתו של ירון. אתקשה לקבל הסבר זה, באשר מיד לאחר שניתנה על ידו התשובה המצוטטת לעיל, הציע לו החוקר מפורשות שכוונתו של ירון לטלפון לא מואזן. נראה כי אלמלא ביקש להתחמק, זה היה המקום "להבין" את כוונתו של ירון. המסקנה היא שהתובנה ירדה על פרץ רק כאשר התכונן למשפט, הבין שלא יוכל להתחמק מאישור שכוונתו של ירון הייתה לטלפון "בטוח" וביקש לחמוק מן המשמעות המפלילה באמצעות הטענה כי תובנה זו באה לעולם רק בדיעבד, חמש שנים לאחר מעשה.
--- סוף עמוד 195 ---
203. אתעכב עתה על השיחה עצמה, שהמשיכה להתנהל בקודים, לאחר שפרץ השיב שאין לו "משהו" שירון יכול לדבר אתו, היינו טלפון בטוח. כפי שנראה להלן, המדובר בשיחה בין שניים המבינים היטב האחד את השני. ואלה היו חילופי הדברים: